יצא לכם פעם לחשוב למה לפעמים שומרים את הדבר הכי חשוב לסוף? אחרי המבול, התורה מספרת לנו על המשפחות החדשות שהקימו בניו של נח. למרות ששם הוא הבן החשוב ביותר, רשימת הילדים שלו מופיעה ממש בסוף. התורה עושה את זה בכוונה, כדי שנוכל לעבור באופן ישיר ורציף מהמשפחה של שם אל הסיפור החשוב באמת – הסיפור של אברהם אבינו ועם ישראל.
בגלל שהתורה חיכתה עד עכשיו כדי לספר על המשפחה של שם, היה אפשר לחשוב בטעות שלא היו לו ילדים בכלל. לכן נכתבו המילים גַּם־הוּא, כדי להדגיש שגם לשם נולדו ילדים שהמשיכו את הדרך שלו. התורה קוראת לו אֲבִי כָּל־בְּנֵי־עֵבֶר, כי הוא בעצם האבא והסבא-רבא של העברים, כלומר של האומה הנבחרת ושל עם ישראל שימשיך ללמוד על ה'.
כשהתורה מתארת את שם, היא קוראת לו אֲחִי יֶפֶת. למה היא מזכירה רק את יפת, הרי היה להם עוד אח בשם חם? הסיבה היא ששם ויפת עשו יחד מעשה טוב וכיבדו את אבא שלהם, בזמן שחם לא התנהג אליו בכבוד. לכן התורה מחברת בין שני האחים הצדיקים, ומתעלמת מהאח השלישי. בסוף, התורה מוסיפה את המילה הַגָּדוֹל, כדי ללמד אותנו שיפת היה בעצם האח הבכור והגדול ביותר בגיל מבין כולם.