דמותו של נמרוד מסמלת את ראשיתה של השררה והמלוכה בעולם שלאחר המבול, והוא מוצג כדמות כריזמטית ועוצמתית שנוכחותה הותירה חותם היסטורי עמוק. הצירוף גִבֹּר צַיִד בנוי כסמיכות, בדומה לביטוי "גיבורי מלחמה" [שד"ל]. באשר למהות ציד זה, קיימות שתי גישות עיקריות בקרב הפרשנים. הגישה הפשטנית מסבירה כי בימי קדם, כאשר היישוב האנושי היה מועט, חיות הבר התרבו וסיכנו את בני האדם. נמרוד התגלה כגיבור שהשכיל להתגבר על החיות הרעות ולצוד אותן. בשל התועלת העצומה שהביא לביטחון האנושות, הוא זכה להערצה רבה, ובזכות כך המליכו אותו עליהם [שד"ל, רד"ק, ביאור יש"ר, קאסוטו].
לעומת זאת, גישה פרשנית נוספת, הנשענת על מדרשי חז"ל, מציעה פירוש מושאל. לפי תפיסה זו, רעיון ציד החיות אינו משקף את עיקר מהותו, אלא נמרוד צד את דעתן של הבריות. הוא השתמש בחלקלקות שפתיו כדי לרמות את ההמונים, למשוך את לבם ולהסית אותם למרוד בה' [רש"י, תולדות יצחק, הכתב והקבלה, צאינה וראינה, ברכת אשר על התורה]. יש המשלבים בין הגישות ומסבירים כי נמרוד החל את דרכו כצייד חיות, פעולה שגרמה לאנשים לייחס לו כוחות עליונים. לאחר שצבר כוח ואסף סביבו תומכים, הוא הפנה את גבורתו כלפי בני אדם, כבש אותם, הקים ערים בצורות והפך לשליט העריץ הראשון בהיסטוריה [רמב"ן, רלב"ג, מלבי"ם, הטור הארוך]. עצם השימוש בשורש צ.י.ד מלמד על פעולה אנוכית של לכידה וניצול הזולת לצרכים אישיים, תוך שימוש בכוח ובעורמה כדי לשעבד אנשים [רש"ר הירש, בכור שור].
התואר לִפְנֵי ה' מעורר פליאה כאשר הוא מיוחס לאדם רשע, והפרשנים נחלקו במשמעותו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במטבע לשון שנועד להביע הפלגה והעצמה. כשם שהכתוב מתאר "עיר גדולה לאלוהים", כך התיאור כאן מצביע על גבורה בסדר גודל עולמי, שאין כדוגמתה תחת כל השמים, עד שגם ה' כביכול לא ראה בארץ גיבור כמותו [רשב"ם, ספורנו, רד"ק, שד"ל, הטור הארוך, ביאור יש"ר, חזקוני, קאסוטו]. מנגד, יש המפרשים את הביטוי על דרך ההתנגדות וההתרסה: נמרוד לא חטא בסתר, אלא פעל בעזות פנים ובפרהסיה כדי להכעיס את ה' על פניו, מתוך מודעות מלאה למעשיו [רש"י, שפתי חכמים, הכתב והקבלה, רלב"ג, בכור שור].
גישה ייחודית ויוצאת דופן גורסת כי נמרוד אכן צד חיות כדי לבנות מזבחות ולהקריב אותן כעולה לה' [אבן עזרא]. ואולם, פרשנים אחרים דוחים פירוש זה בתוקף, בטענה שאין להצדיק רשע שרשעותו ידועה במסורת [רמב"ן, תולדות יצחק]. כדי ליישב זאת, יש שהסבירו כי נמרוד פעל בצביעות: הוא הציג כלפי חוץ חזות של מקריב קרבנות לה', אך בתוכו פנימה התכוון לעבודה זרה, ובכך רימה את הבריות [פרדס יוסף]. הסבר נוסף הוא שנמרוד היה הראשון שניצל את שם ה' כדי להצדיק את עריצותו, וטען שהוא שולט בשם האל כדי לדכא את מתנגדיו [רש"ר הירש]. דעה נוספת גורסת כי למרות רשעותו, הקב"ה העניק לו רוח גבורה והצלחה כדי שישמש כלי לביצוע רצון ה' בעולם [העמק דבר, חזקוני].
הפסוק נחתם במילים עַל כֵּן יֵאָמַר, המעידות על כך ששמו של נמרוד הפך לפתגם עממי שגור במשך הדורות. כאשר רצו להלל אדם על גבורה יוצאת דופן בציד, במלחמה או בהנהגה, היו אומרים עליו בדרך גוזמה שהוא "כנמרוד" [רד"ק, שד"ל, אבן עזרא, ביאור יש"ר, קאסוטו, ביאור שטיינזלץ, חזקוני]. אולם, בהתאם למסורת על רשעותו, יש המפרשים כי פתגם זה נאמר לגנאי: בכל פעם שראו אדם אכזר הרודף אחר שררה, או רשע עז פנים המכיר את בוראו ומתכוון למרוד בו, היו ממשילים אותו לנמרוד [רש"י, רמב"ן, רלב"ג, תולדות יצחק, בכור שור].