קרה לכם פעם שעשיתם משהו לא כל כך נעים, ניסיתם לשכוח מזה, אבל פתאום אחרי הרבה שנים הזיכרון חזר והרגשתם חרטה גדולה? זה בדיוק מה שקורה לאחים של יוסף. הם נמצאים במצרים, רחוקים מהבית, ועומדים מול שליט זר. אחרי שהם היו כלואים בעצמם, פתאום הם עושים חשבון נפש עמוק. במשך יותר מעשרים שנה הם ניסו לשכנע את עצמם שהם נהגו בסדר גמור עם יוסף, אבל עכשיו האמת צפה.
הם מתחילים את הווידוי שלהם במילה אֲבָל. בתנ"ך, המשמעות של המילה הזו כאן היא "באמת" או "אכן". באותו רגע האחים מבינים שהם לא יכולים יותר להסתיר את האמת, והם אומרים אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ. הם מודים לגמרי בטעות שלהם ומבינים שמגיע להם עונש. מעניין לראות על מה בדיוק הם מצטערים. הם לא מדברים על עצם זה שהם הרחיקו את יוסף, כי אז הם באמת חשבו שהוא מסכן אותם. החטא האמיתי שלהם, שעליו הם כל כך מתחרטים עכשיו, הוא אטימות הלב. הם נזכרים איך יוסף בכה, והם פשוט התעלמו ולא ריחמו עליו בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ.
למה פתאום עכשיו הם נזכרים בזה? כשהשליט המצרי שחרר אותם והרשה להם לקחת אוכל למשפחות הרעבות שלהם, הם חשבו לעצמם: אם שליט נוכרי שלא מכיר אותנו ירא את ה' ומרחם עלינו, איך אנחנו לא ריחמנו על אח שלנו כשהוא התחנן? הם גם מבינים שהכל קורה להם מידה כנגד מידה. הם זרקו את יוסף לבור, ועכשיו הם מצאו את עצמם כלואים. הם התאכזרו אליו, ועכשיו השליט מתנהג אליהם בקשיחות. כשהם מדברים אִישׁ אֶל אָחִיו, הכוונה היא במיוחד לשמעון ולוי שהתחילו את הפגיעה ביוסף, אבל כולם מבינים שהם שותפים יחד לאותה אשמה. מתוך הקושי שלהם, הם מבינים שעַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת. הם קולטים שהצרה לא קרתה סתם, אלא בדין וביושר בגלל המעשים שלהם. מכאן אנחנו לומדים את הדרך של צדיקים: כשקורה לאדם משהו קשה, הוא בודק את המעשים של עצמו, מודה בטעות ומתוודה לפני ה'.