קרה לכם פעם שהרגשתם שכל הדברים הקשים קורים רק לכם, בזה אחר זה? כשהאחים חוזרים ממצרים בלי שמעון, יעקב אבינו מרגיש עצב עמוק וייאוש. הוא מסתכל על בניו ואומר להם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם. המילה הזו מתארת אדם שאיבד את הילדים שלו, ויעקב בעצם אומר לאחים שהם אלו שגרמו לו לאבד אותם. הוא אפילו קצת חושד בהם שהם אשמים במה שקרה לשמעון, כי הסיפור שלהם נראה לו תמוה.
יעקב ממשיך ואומר יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ. שימו לב שהוא לא אומר שיוסף מת, כי הוא אף פעם לא ידע בוודאות מה באמת קרה לו. לגבי שמעון, יעקב יודע שהוא עדיין חי ונמצא בבית הסוהר, ולכן הוא רק אומר שהוא "איננו" כאן איתם. הוא נזהר מאוד במילים שלו כדי לא להשוות את המצב של שמעון לזה של יוסף ולא לאבד תקווה.
כשהאחים מבקשים ממנו וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ, יעקב מסרב בתוקף. הוא שם לב לדבר מפחיד: בכל פעם שמישהו מהמשפחה יוצא לדרך, קורה אסון. הוא איבד בדרך את רחל, אחר כך את יוסף, וכעת את שמעון. אחרי שלוש פעמים כאלו, הוא רואה בזה אזהרה ולא מסכים להסתכן שוב עם בנימין.
את הכאב הגדול שלו הוא מסכם במילים עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה. יעקב מרגיש שכל הצרות נופלות רק עליו. המילה "עלי" מראה כמה הוא בודד בעצב שלו, כי הוא מרגיש שרק הוא, בתור אבא, חווה את הכאב העצום הזה במלואו, ושאף אחד אחר לא יכול באמת להבין אותו.