ברגעי משבר עמוקים, העבר צף ועולה. כאשר האחים מוצאים את עצמם בצרה במצרים, מתעורר ביניהם חשבון נפש נוקב על מכירת יוסף. אולם, בעוד שהאחים סברו כי חטאם העיקרי הסתכם באכזריות שגילו כשהתעלמו מתחנוניו, וכי גוף המעשה היה מוצדק משום שיוסף הוציא דיבתם רעה וסיכן אותם, ראובן חושף בפניהם רובד עמוק וחמור הרבה יותר של אשמה.
ראובן פותח בתוכחה ומזכיר: אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד. מדוע הוא מכנה נער בן שבע עשרה בתואר "ילד"? רוב הפרשנים מסבירים כי ראובן ביקש להדגיש שכל מעשיו של יוסף לא נבעו מכוונת זדון או מרוע לב, אלא מתוך חוסר בגרות ומעשה נערות. משום כך, הוא לא היה בר עונשין ולא היה ראוי לגזר דין כה אכזרי [ספורנו, העמק דבר, רבנו בחיי, מלבי"ם, ברכת אשר]. ראובן מדגיש כי הוא התרה בהם מראש, ובכך הופך את מעשיהם מחטא שנעשה בטעות לפשע שנעשה במזיד [ביאור יש"ר, תולדות יצחק]. אמנם ראובן לא אמר להם במפורש שלא יפגעו בו, אלא הציע להשליך אותו לבור, אך כוונתו הפנימית הייתה להצילו מידם, שכן פגיעה ישירה בידי אדם או מכירה לעבדות חמורות יותר מהשארתו לחסדי שמיים בבור [אור החיים, תולדות יצחק].
המחלוקת המרכזית בין הפרשנים נוגעת להצהרתו של ראובן: וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאחים הניחו שיוסף כבר מת. מכיוון שהיה ילד שעשועים שלא הורגל בעבודה קשה, ומאחר שמעולם לא שמעו ממנו מאז המכירה, הם הסיקו שהוא מצא את מותו בעבדות בארץ נוכריה, וכעת ה' דורש את חייו מידם [ספורנו, רד"ק, שד"ל, רבנו בחיי, תולדות יצחק, שטיינזלץ, ביאור יש"ר]. מנגד, יש הסבורים כי אין הכרח שיוסף מת. עצם השלכתו לבור מלא סכנות או מכירתו לעבדות נצחית שקולים לשפיכות דמים, ולכן הם נענשים כעת בסכנת מוות בעלילת הריגול, מידה כנגד מידה [הכתב והקבלה].
המילה וְגַם טומנת בחובה משמעות נוספת. חלק מהמפרשים רואים בה תוספת לאשמה: לא רק מידת האכזריות נדרשת מכם, אלא גם עצם שפיכות הדמים [כלי יקר]. פרשנים אחרים דורשים את המילה כריבוי המצביע על קורבן נוסף: דמו של יוסף, וגם "דמו" של יעקב הזקן, כלומר הצער העמוק, האבל והנקמה על הסבל שגרמו לאביהם [רש"י, מברטנורא, משכיל לדוד, ברכת אשר].
לדברים אלו של ראובן הייתה השפעה דרמטית על המתרחש באותו הרגע. יוסף, ששמע את הדיון בעודם סבורים שאינו מבין את שפתם, תכנן תחילה לאסור את ראובן, שכן הדין נותן שהאח הגדול יישא באחריות. אך מששמע שראובן ניסה להצילו, חזר בו ולקח את שמעון, שהיה הגדול אחריו [בכור שור, חזקוני, פענח רזא]. בחירת שמעון אינה מקרית, שמו נגזר משורש השמיעה, והוא נלקח כאות אלוהי על תוכחתו של ראובן: וְלֹא שְׁמַעְתֶּם [קונטרס חיבה יתירה].