אחי יוסף, שהיו רועי צאן פשוטים, מצאו את עצמם במצוקה מול האשמותיו הקשות של מושל מצרים. כדי להתגונן, הם בחרו לפרוס בפניו את סיפורם המשפחתי המלא, גם אם חלקו נראה בתחילה כלא שייך לנושא [ביאור שטיינזלץ].
תחילה הם מבהירים את ההרכב המשפחתי: שְׁנֵים עָשָׂר. אף על פי שרק עשרה עומדים לפניו, הם מדגישים כי למעשה הם שנים עשר אחים [שד"ל], ויש לקרוא את הפסוק כאילו נכתב "שנים עשר עבדיך אנחנו, אחים אנחנו" [ברכת אשר על התורה]. העובדה שהם בְּנֵי אִישׁ אֶחָד מוסברת בכך שלאביהם היו ארבע נשים, ולכן נולדו לו בנים רבים [קונטרס חיבה יתירה].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפירוט הנתונים המשפחתיים נועד לספק ליוסף מידע שניתן לאמת. האחים מציעים לו לבדוק עם אביהם ושכניו, וכך להיווכח באמיתות דבריהם וכי אינם מרגלים. בנוסף, הם מציגים טענה הגיונית: לא ייתכן שאב ישלח עשרה מתוך שנים עשר בניו למשימת ריגול מסוכנת ויסתכן באובדן כמעט כל משפחתו. הם מוסיפים שהם בני איש אחד הדיוט, ולא בני מלך שהיה עשוי להקריב את בניו למען המדינה [מלבי"ם].
ציון המיקום בְּאֶרֶץ כְּנַעַן מהווה הוכחה נוספת לחפותם. האחים מדגישים שהם רק גרים בארץ כנען כזרים ועברים, ואינם ילידי המקום, ולכן אין להם כל אינטרס פוליטי לרגל או להילחם עבור כנען [מלבי"ם, העמק דבר, קונטרס חיבה יתירה]. כמו כן, כיוון שאחיהם האבוד עשוי להיות במצרים, הם לא יפתחו במלחמה שתעמיד את חייו בסכנה [העמק דבר]. עצם הליכתם המשותפת מוסברת בכך שכבני משפחה אחת הם אינם נפרדים, או כדי לשמור על התבואה שקנו מפני שודדים [רבנו בחיי].
לגבי האח הצעיר, הם מציינים שהוא אֶת אָבִינוּ, כלומר נשאר בבית כדי לשרת ולכלכל את האב [רד"ק, ביאור יש"ר].
נקודה מרכזית בדבריהם היא ההתייחסות לאח החסר: וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ. משפט זה משמש כהסבר לכך שהם נכנסו לעיר דרך עשרה שערים שונים, שכן הם פשוט התפזרו כדי לחפש את אחיהם האבוד [רש"י, כלי יקר, אור החיים]. מתעוררת השאלה מדוע לא אמרו את האמת, שאביהם ציווה עליהם להיכנס בנפרד מחשש לעין הרע. הפרשנים מסבירים שאילו היו מזכירים את עין הרע במצרים, יוסף היה עלול להאשים אותם בהוצאת דיבה על ארצו כארץ של מכשפים [משכיל לדוד]. לחלופין, אם היו טוענים שנפרדו בגלל עין הרע, יוסף היה מקשה עליהם מדוע כעת הם עומדים לפניו יחד [ברכת אשר על התורה]. לכן, השתמשו בחיפוש האח כתירוץ לפיצול, בעוד שעצם האמירה "שנים עשר אחים אנחנו" נועדה להגן עליהם מפני עין הרע [כלי יקר].
הבחירה במילה אֵינֶנּוּ אינה מקרית. האחים נמנעו מלומר שהוא מת, משום שלא ידעו זאת בוודאות, וחששו שיוסף יוכל להוכיח שהם משקרים. המילה מבטאת במדויק את העובדה שהוא פשוט אינו נמצא עוד בבית אביו [רד"ק]. מעניין לציין שבאמירתם "שנים עשר... אחים אנחנו" בלשון הווה, הם התנבאו מבלי דעת שכל שנים עשר האחים אכן עדיין בין החיים [רבנו בחיי].