יעקב אבינו עומד מול רעב כבד בארץ כנען, ובדבריו לבניו הוא מניע את המהלך ההיסטורי שיוביל את משפחתו למצרים. פתיחת הדברים במילה וַיַּרְא מעוררת שאלה, שהרי יעקב ישב בכנען והתבואה הייתה במצרים, ולכן היה מצופה שייכתב "וישמע". הפרשנים מסבירים זאת בשני מישורים. במישור השכלי והטבעי, החושים במקרא לעיתים מתחלפים זה בזה, והראייה כאן משמעותה הבנה והסקת מסקנות. יעקב חקר, דרש והבין את המצב לאשורו לאחר שראה סוחרים ועוברי אורח שבים ממצרים עם תבואה [אבן עזרא, רד"ק, העמק דבר, הטור הארוך, חזקוני, רלב"ג, ביאור יש"ר, מלבי"ם]. במישור הרוחני, יעקב חווה הארה נבואית באספקלריא של קודש. הוא אמנם לא ידע במפורש שיוסף חי, אך חזה ברוח קודשו שיש לו תקווה והצלה במצרים [רש"י, רבנו בחיי, דעת זקנים, הדר זקנים, רא"ש, ברטנורא, צאינה וראינה].
השימוש במילה שֶׁבֶר נושא משמעות כפולה. כפשוטו, מדובר בתבואה המיועדת למכירה וקנייה בשעת רעב [רבנו בחיי, נתינה לגר, ביאור שטיינזלץ]. אולם, ברובד העמוק יותר, המילה טומנת בחובה רמז לעתיד האומה: היא מזכירה את המילה "סבר" שמשמעותה תקווה, ובו זמנית מצביעה על ה"שבר" של צרת הגלות. יעקב רמז לבניו שדווקא מתוך השעבוד והשבר העתידי במצרים, תצמח תקוותם והם יוותרו בחיים [רבנו בחיי, ברטנורא].
תוכחתו של יעקב לבניו במילים לָמָּה תִּתְרָאוּ זכתה למגוון רחב של פירושים, המציגים זוויות שונות על התנהגות האחים בשעת המשבר:
הגישה המרכזית בקרב פרשנים רבים מפרשת זאת כאזהרה חברתית. אף שבאותה שעה עדיין נותרה למשפחת יעקב מעט תבואה, יעקב גוער בהם ומזהיר: מדוע אתם מראים את עצמכם כאנשים שבעים ונטולי דאגות בפני בני עשו, בני ישמעאל או תושבי כנען הרעבים? התנהגות כזו עלולה לעורר קנאה, למשוך תשומת לב מסוכנת או לגרום לשכנים לדרוש מהם מזון. לפי גישה זו, האות אל"ף בשורש רא"ה מתחלפת עם האות וי"ו של השורש רו"ה, והמשמעות היא "למה תיראו רוויים ושבעים" [רש"י, רמב"ן, חזקוני, מזרחי, תורה תמימה, שפתי חכמים, דברי דוד, צאינה וראינה].
גישה שניה מתמקדת בחוסר המעש של האחים. יעקב שואל אותם מדוע הם מביטים זה בזה בחוסר אונים ובשעמום, כשאף אחד אינו לוקח עצה או יוזמה לרדת למצרים, וכל אחד רק ממתין שחברו יעשה את הצעד הראשון [ספורנו, שד"ל, רש"ר הירש, ביאור יש"ר, העמק דבר]. בדומה לכך, יש שפירשו שיעקב גוער בהם על שהם ממתינים באפס מעשה עד שייראו כחושים ורזים מן הרעב [רש"י, רמב"ן].
גישה שלישית רואה במילה רמז למתח וחיכוך פנימי. הפועל מתפרש מלשון עימות (כמו הביטוי "נתראה פנים"). האחים התווכחו והתקוטטו ביניהם מי ירד למצרים, או שהיו שרויים ברוגז ועצבות בשל הזיכרון הכואב של מכירת יוסף, ולכן חששו מהנסיעה [אבן עזרא, רלב"ג, הדר זקנים, קונטרס חיבה יתירה, צרור המור]. מנגד, יש המסבירים כי יעקב הוכיח אותם על כך שהם מתנהגים בגאווה, מתראים כאנשים גדולים וחזקים, ואינם מראים דאגה מפני העוני [הטור הארוך, מלבי"ם].
לבסוף, גישה נוספת מפרשת את הדברים כאזהרה טקטית ומפני עין הרע. יעקב ראה את עשרת בניו הגיבורים והנאים, והזהיר אותם שלא יתקבצו כולם במקום אחד ושלא ייכנסו למצרים יחד בשער אחד, כדי שלא יבלטו לעין ולא ימשכו תשומת לב שלילית מצד השלטונות או ההמון [רא"ש, רבנו בחיי, דעת זקנים, רבינו חננאל].