לאחר ימי מאסר מתוחים, משנה יוסף את גישתו כלפי אחיו ומציע להם פתרון חדש, המשלב בין דרישתו לבחון את אמינותם לבין דאגתו הקיומית למשפחתו. הוא מציג את עצמו לא רק כשליט מצרי קשוח, אלא כאדם בעל מצפון מוסרי הפועל מתוך יראת שמיים.
התפנית מתרחשת בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. יוסף מיהר לבוא אליהם ביום זה מתוך דאגה עמוקה לאביו, שמא יצטער על היעדרותם הממושכת, ומתוך חשש שהמזון בביתם יאזל והמשפחה תגווע ברעב [ביאור יש"ר]. יש הרואים בישועה המהירה ביום זה תוצאה של זכות האבות וזכות התורה שעמדו לאחים [רבנו בחיי].
יוסף מציע להם תוכנית חלופית ומכריז זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ. כוונתו היא להקל מעליהם את גזר הדין הנוקשה שקבע תחילה. במקום להשאיר את כולם במאסר ולשלוח רק אח אחד לביתו, הוא מציע שכולם ישובו ויביאו תבואה, ורק אחד יישאר אצלו כערבון [ביאור יש"ר]. הבטחת החיים בצירוף המילה וִחְיוּ נושאת משמעות כפולה: מחד גיסא, היא מבטיחה שמשפחותיהם יחיו ויינצלו מחרפת הרעב, שכן במאסר עצמו לא הייתה לאחים סכנת רעב, אך בני ביתם היו נותרים ללא לחם [שד"ל]. מאידך גיסא, משמעותה היא שהאחים עצמם יינצלו מעונש המוות שריחף מעליהם באשמת ריגול [שד"ל, מלבי"ם]. יוסף מבין שהתוכנית החדשה אולי לא תוכיח את אמינותם בצורה מוחלטת כמו התוכנית המקורית, אך היא תאפשר להם לצאת לדרך ולהישאר בחיים [מלבי"ם]. עצם ההסכמה של האחים לקיים את מצוות יוסף ולהביא את בנימין, נחשבת להם כאילו כבר עשו וקיימו אותה בפועל [ריב"א].
את המניע להמתקת הדין תולה יוסף בהצהרה אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא. הוא מבקש להבהיר שאינו אדם אכזר המחפש את רעתם, אלא אדם הגון [ביאור שטיינזלץ] אשר נמנע מלשפוך דם נקי או להעניש אנשים על סמך ספק וחשד בלבד [ביאור יש"ר, מלבי"ם]. מתוך יראת שמיים זו, הוא מבין כי אינו יכול לעכב את כולם, שכן הדבר יגרום לרעב בביתם והאשמה תהיה תלויה בו [רד"ק]. בנוסף, הוא מכיר בכך ששליח אחד בלבד לא יוכל לשאת מספיק תבואה כדי לכלכל את כל המשפחה, ולכן הוא מאפשר לרובם לחזור עם צידה מספקת [ספורנו, בכור שור, שפתי כהן].
הצהרה זו טומנת בחובה גם מסרים סמויים. אף על פי שקודם לכן נשבע יוסף בחיי פרעה, הוא מבהיר כעת שאינו מזלזל בכבוד המלך המצרי, אלא שהוא כפוף למלך גדול ממנו שאותו הוא ירא [שפתי כהן]. מעבר לכך, בהכרזתו על יראת האלוהים שלו, יוסף רומז לאחיו שגם עליהם מוטלת החובה לנהוג ביראת אלוהים [קונטרס חיבה יתירה].