הדרך חזרה ממצרים, שהייתה אמורה להיות מסע של הקלה לאחר שחרורם החלקי, הופכת ברגע אחד לסיוט מבעית. פעולה שגרתית של פתיחת שק תבואה מטלטלת את האחים וחושפת אותם לסכנה חדשה ובלתי צפויה, שגורמת להם לבחון מחדש את כל קורותיהם.
כאשר אחד האחים פותח את שקו, הוא מגלה וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי. המילה "וגם" מלמדת שהכסף לא נמצא במקרה, אלא הונח יחד עם התבואה [רש"י, מזרחי וגור אריה]. יתרה מכך, העובדה שהכסף היה מונח ממש בפי השק ולא בתחתיתו, הוכיחה לאחים שלא מדובר בטעות אקראית של מודדי התבואה, אלא בעלילה שנתפרה במכוון כדי להתעמר בהם [העמק דבר]. מתוך אימה משתקת, הם אף לא העזו לפתוח את שאר השקים באותו הרגע, כמי שחרד לגלות אסון נוסף [קונטרס חיבה יתירה].
תגובתם מתוארת במילים וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ. הביטוי "ויצא לבם" מתאר מצב של חרדה קיצונית, פחד פתאומי ורעדה פיזית שאחזה בהם, בדומה לאדם שנפשו פורחת ממנו [רד"ק, רלב"ג וביאור יש"ר]. בדרך כלל, אדם שמוצא כסף או מציאה אמור לשמוח, אך האחים הבינו מיד את ההשלכות ההרסניות של מציאה זו וראו בה איום מוחשי מטעם השליט, ולכן ליבם נפל בקרבם [תורה תמימה ורש"ר הירש]. הכתוב מציין שהם חרדו אִישׁ אֶל אָחִיו, ויש המבארים כי אדם נדרש לקבל באהבה את הרעה שקורית לו כשם שהוא מברך על הטובה, ולכן הם לא חרדו על עצמם. אולם, על צערו וסכנתו של הזולת חובה להצטער, ולכן כל אחד חרד לגורל אחיו [פרדס יוסף].
מתוך ייאושם הם זועקים מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ. קריאה זו אינה שאלה רגילה, אלא זעקת שבר על הרעה והעלילה שה' הביא עליהם [רש"י, מזרחי ושפתי חכמים]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאחים ראו בכך עונש של מידה כנגד מידה. כשם שהם מכרו את אחיהם לעבד בעבור כסף, כך כעת הכסף משמש כאמצעי להעליל עליהם כדי להפוך אותם לעבדים [רשב"ם, ספורנו ורבנו בחיי].
עם זאת, מציאת הכסף יצרה אצלם משבר אמוני ובלבול עמוק. עוד קודם לכן הם הבינו שהצרות במצרים הן עונש מוצדק על מכירת יוסף. אולם, דרכו של ה' היא להעניש חוטאים באמצעות צרות, ולא לזמן להם במפתיע כסף בתוך שקיהם. אירוע כה חריג, שנראה במבט ראשון כמו פרס לחוטאים, שבר את הבנתם וגרם להם לתהות על איזו עבירה חדשה הם נענשים כעת בעלילה כה משונה [מלבי"ם וחזקוני]. יש המפרשים שהמשפט מורכב משני שלבים: בתחילה זעקו בתדהמה "מה זאת!" על עצם העלילה, ומיד לאחר מכן הפנימו שזה אינו מקרה אלא השגחה, והצדיקו עליהם את הדין באומרם "עשה אלהים לנו" [הכתב והקבלה].
חכמי התלמוד מתייחסים לזעקתם כלפי ה' בביקורת, ודורשים על כך את הפסוק מספר משלי "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ". כלומר, האדם מביא על עצמו צרות בגלל טעויותיו, אך מאשים את ה'. חלק מהפרשנים מסבירים שהאיוולת היא עצם חטא מכירת יוסף, שיצר את מנגנון הענישה שרודף אותם כעת, אף שהם תולים זאת ישירות בה' וזועפים על מר גורלם [בכור שור ונחלת יעקב]. פרשנים אחרים מצביעים על איוולת מעשית ופשוטה יותר: לו היו האחים טורחים לבדוק את שקיהם עוד בטרם יצאו ממצרים, היו מגלים את הכסף, משיבים אותו מיד לשליט וניצלים מכל הצער והחשד. משלא עשו זאת, הסתבכו בעלילה, ובמקום להאשים את חוסר זהירותם – התלוננו על מעשי ה' [תורה תמימה].