בפסוק זה מציב יוסף בפני אחיו את התנאי המרכזי לשחרורם ולטיהור שמם מאשמת הריגול. המילים בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ מעלות את השאלה: כיצד הבאת האח הקטן תוכיח שאינם מרגלים? הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שמרגלים אינם נוהגים לפעול יחד כקבוצת אחים בני משפחה אחת. האחים טענו שהתנהגותם המחשידה, כגון כניסה לעיר ממספר פתחים שונים, נבעה מחיפוש אחר אחיהם האובד. לכן, אימות המבנה המשפחתי שלהם יאשר את כנותם ויפריך את החשד [ברכת אשר על התורה].
פרשנים אחרים מסבירים את ההיגיון שבמבחן בדרכים נוספות: יוסף הניח שנער צעיר לא ידע לשקר היטב תחת חקירה [אברבנאל], ושאם האחים אכן משקרים, האח הקטן ממילא לא יסכים לסכן את חייו ולבוא עמם למקום סכנה שבו הוא עלול למצוא את מותו [ספורנו, ביאור יש"ר]. יוסף גם לא חשש שהאחים יביאו ילד זר מהשוק ויציגו אותו כאחיהם, משום שלבני יעקב היה מראה ייחודי ומרשים שהיה מקשה על זיוף [הטור הארוך], והם פחדו שיוסף יחשוף את השקר בקלות דרך בחינת תווי פניו או שפתו של הילד [פענח רזא, בכור שור]. מעבר לפשט הדברים, ליוסף היו מניעים נסתרים בהצבת מבחן זה: רצון להגשים את חלומותיו שבהם ראה אחד עשר כוכבים משתחווים לו [הכתב והקבלה, ביאור יש"ר], וכן צורך לבדוק האם אחיו פגעו בבנימין או שמא ימסרו את נפשם כדי להצילו באהבת אחים [אברבנאל].
כדי לתת תוקף לדבריו ולהפחידם, יוסף משתמש בשבועה החמורה חֵי פַרְעֹה. מבחינה לשונית, משמעות הביטוי היא "אם יחיה פרעה" [רש"י, שד"ל], ויש הסבורים כי מדובר בשבועה באליל המצרי [אם למקרא]. בשבועות במקרא, המילה אִם משמעותה שלילה והפוכה ממשמעותה הרגילה, ולכן הביטוי אִם תֵּצְאוּ פירושו המילולי הוא "אני נשבע שלא תצאו" [שד"ל, מזרחי, גור אריה]. המילה מִזֶּה מתפרשת כפשוטה – לא תצאו מן המקום הפיזי הזה, כלומר מן החדר או מבית המשמר שבו אתם נמצאים [רש"י, מזרחי, דברי דוד].
שבועה זו עוררה פולמוס נרחב בקרב המפרשים: האם יוסף הצדיק נשבע לשקר? על פי גישה אחת, המבוססת על דברי חז"ל, כאשר יוסף נאלץ להישבע לשקר הוא הקפיד להישבע בחיי פרעה ולא בשם ה' [רש"י, מזרחי], ויש שהוסיפו שכוונתו הנסתרת היתה לפרעה הראשון שהיה ידוע כאדם שקרן [חומת אנך]. מנגד, פרשנים רבים דוחים בתוקף את הרעיון שיוסף נשבע לשקר, שכן דבר זה אינו הולם אדם במדרגתו. לדעתם, שבועתו התקיימה במלואה, שהרי הוא נשבע שלא יצאו כולם עד בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה, ובפועל שמעון אכן נשאר כלוא במצרים ולא יצא [אברבנאל, הכתב והקבלה]. יתרה מכך, מאחר שיוסף ידע שהם אכן דוברי אמת ואינם מרגלים, השבועה מלכתחילה נאמרה על דבר אמת [הכתב והקבלה].
ברובד אלגורי ועמוק יותר, יש המפרשים כי המבחן של יוסף לא נסוב רק סביב האשמת הריגול, אלא היה זה מבחן רוחני. מצרים נחשבה למקום של טומאה ופריצות ("ערות הארץ"), ויוסף רמז לאחיו כי בארץ זו הם ייבחנו האם יעמדו בניסיון לשמור על קדושתם מבלי לחטוא, והאם יצליחו לברר ולהוציא ממצרים את ניצוצות הקדושה [פני דוד].