זעקתו הכאובה של אב המאבד את משפחתו שלב אחר שלב מהדהדת מבעד למילים אלו. מול בניו השבים ממצרים חסרי אח אחד, מביע יעקב תערובת קשה של יגון עמוק, ייאוש, והאשמה נוקבת כלפי האחים שנותרו.
כאשר יעקב אומר אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם, הוא משתמש במונח המתאר אדם שבניו אבודים ממנו [רש"י, ביאור יש"ר], אך הפועל מופיע כאן בצורה יוצאת, כלומר: אתם הם אלו שגרמתם לי את כל הצרות הללו [רד"ק]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיעקב רומז כאן לחשד כבד המקנן בלבו: כשם שהוא חושד בהם שפגעו ביוסף או מכרו אותו, כך הוא חושד כעת שמא עשו דבר דומה לשמעון. חשד זה התעורר והתעצם דווקא כעת, משום שהנסיבות נראו לו תמוהות – אם אכן נחשדו כמרגלים, מדוע שוחררו כולם מלבד אחד, ומדוע הוחזר להם כספם? נתונים אלו גרמו לו לפקפק באמינותם [משכיל לדוד, יריעות שלמה]. מנגד, יש הסבורים כי יעקב לא חשד בהם ברצח, אלא האשים אותם בכך שבעטיים שמעון אבוד, שכן סירוב יעקב לשלוח את בנימין ימנע את שחרורו [שד"ל]. גישה נוספת מציעה כי יעקב מאשים אותם בכך שלקחו את אחיהם למקומות סכנה, ובכך גרמו לעונש על חטאיו שלו לבוא לידי ביטוי [מלבי"ם], או שהם פשוט אחראים למצב בשל מריבותיהם הפנימיות [ספורנו].
בהתייחסו לבניו החסרים, יעקב מדייק ואומר יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ. בחירת המילים מעידה על ספק מייסר; הוא אינו אומר "יוסף מת", שכן גורלו מעולם לא התברר לו בוודאות [רלב"ג]. עם זאת, התרגום הארמי מקפיד ליצור אבחנה בין השניים: בעוד שיוסף נחשב כאבוד לחלוטין, לגבי שמעון הכוונה היא רק שהוא "איננו כאן". יעקב ידע ששמעון עדיין חי בבית הסוהר, ונזהר שלא להשוות את מצבו ליוסף כדי שלא לפתוח פה לשטן ולייאש אותו [נתינה לגר, ברכת אשר, אוהב גר].
כאשר האחים מבקשים וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ, יעקב מסרב בתוקף מתוך ראיית רצף של אסונות. הפרשנים מסבירים כי יעקב זיהה כאן דפוס קבוע ומוחזק של סכנה בדרכים: הוא איבד את רחל בדרך, לאחר מכן את יוסף, וכעת את שמעון. לאחר שלוש פגיעות, הוא רואה בכך סימן מובהק ואזהרה, ואינו מוכן להסתכן בפעם הרביעית עם בנימין [תורה תמימה, רש"ר הירש, פענח רזא]. צערו על בנימין אף עולה על צערו על הקודמים, שכן כעת הוחזקה הסכנה [קיצור בעל הטורים].
את זעקתו הוא חותם במילים עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה. בעוד שחלק מהפרשנים מפרשים זאת כהתייחסות לכל הצרות הספציפיות הללו [אבן עזרא, רד"ק, מחוקקי יהודה], אחרים רואים בכך ביטוי לייאוש מוחלט, כאילו כל צרות העולם מתנקזות אליו ואין צרה שפוסחת עליו [שד"ל, תורה תמימה]. המילה "עלי" מדגישה את בדידותו בכאב: הצרות נופלות במלוא עוצמתן רק עליו כאב, בעוד שהאחים אינם יכולים להשתתף בצערו במלואו [ביאור שטיינזלץ]. כל האסונות הללו פוגעים רק בבניו שלו ולא בבני האחים, מה שמוכיח לו שהדבר נובע ממריבותיהם [ספורנו], או לחלופין, שהבנים נתפסו ונענשו בגלל עוונותיו שלו [שפתי כהן]. גישה לשונית ייחודית מפרשת את המילה "עלי" מלשון מעלה וחשיבות, כלומר: בניי החשובים והמעולים ביותר הם אלו שבאו לידי כיליון ואפיסה [הכתב והקבלה]. מעבר לכאב הנפשי, ישנו גם רובד מעשי הניבט מהכתיב החסר של המילה "כלנה", הרומז למילה "כלותי" – על כתפיו של יעקב הוטל כעת גם העול הכלכלי לפרנס את נשותיהם של יוסף ושמעון שנעדרו [קיצור בעל הטורים].