בראשית, פרק מ״ב, פסוק ל״ו

יעקב מאשים את בניו כי אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם וגרמו לו לאובדן ילדיו, בין אם משום שפגעו בהם בפועל, בין אם מריבותיהם הובילו לאסונות, או שהדבר אירע בעוונותיו שלו. הוא מציין כי יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ, ביטוי המדגיש את הספק לגבי מותו של יוסף ואת היעדרותו של שמעון שנותר במאסר במצרים. בשל כך הוא מסרב לדרישה כי וְאֶת־בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ, בנה היחיד שנותר מרחל, מחשש שיציאה נוספת לסכנה תבסס רצף של שלושה אסונות. יעקב חותם בקביעה כי עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה, שכן כל הצרות הללו נופלות במלוא כובד משקלן עליו בלבד כאב המשפחה, ודווקא בניו החשובים ביותר הם אלו שאובדים.