כאשר יוסף פוגש את אחיו המשתחווים לו, הכתוב מציין כי וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רמב"ן, ספורנו, מלבי"ם, הכתב והקבלה ועוד] היא שיוסף נזכר בחלומותיו והבין שבאותו רגע הם דווקא טרם התקיימו במלואם. החלום הראשון, בו אלומות האחים משתחוות לאלומתו, דרש את נוכחותם של כל אחד עשר האחים, ואילו בנימין היה חסר. החלום השני דרש גם את השתחוויית אביו. לפיכך, ההתנכרות והעלילה שטפל עליהם לא נבעו מיצר נקמה או רצון לצער את משפחתו, אלא מתוך צורך להביא את בנימין למצרים ובכך להוציא לפועל את הנבואה האלוהית כסדרה. מנגד, ישנה דעה הסוברת כי באותו רגע יוסף ראה את אחיו וידע שהחלומות כבר החלו להתקיים בפועל [רש"י].
מבחינה פסיכולוגית ומוסרית, פעולותיו של יוסף נועדו גם לבחון את אחיו. הוא רצה לראות האם חזרו בתשובה והאם ימסרו את נפשם על אחיהם בנימין במקרה של סכנה, וכן ביקש להראות להם שהוא שליט כל יכול הבוחר לגמול להם טובה, כדי לעקור מליבם את הפחד הישן שחלומותיו נועדו להרע להם [רש"ר הירש]. בנוסף, ייתכן שכוונתו הייתה למרק את עוונם על ידי ייסורים [אור החיים].
הכתוב מדגיש את המילים אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם ולא "עליהם". בחירה לשונית זו מלמדת על צדקתו וענוותנותו של יוסף; הוא לא התרפק על כבודו האישי ועל כך שהוא עתיד למשול, אלא התמקד רק בחלק של החלום הנוגע אליהם – הגזרה האלוהית שעליהם להיות מוכנעים [הכתב והקבלה, ביאור יש"ר]. פירוש אחר הוא שזהו קיצור לשוני שמשמעותו: החלומות שחלם וסיפר להם [שד"ל]. לחלופין, המילה "להם" באה להזכיר שהחלומות היו במקור עבורם, והם אלו ששנאו אותו בגללם, אך למרות זאת יוסף לא גמל להם רעה אלא רק ציער אותם זמנית [רד"ק].
כדי לאלץ אותם להביא את בנימין, יוסף מעליל עליהם: מְרַגְּלִים אַתֶּם. עלילה זו לא נבחרה בחלל הריק, אלא התבססה על כמה נתונים מחשידים. ראשית, האחים היו עשרה אנשים חזקים, בעלי קומה ומרשימים, ואין זה מקובל שקבוצה כזו של אנשים נכבדים תבוא יחד רק כדי לקנות תבואה [רמב"ן, ספורנו, נחלת יעקב]. שנית, האחים נכנסו למצרים דרך עשרה שערים שונים כדי לא למשוך תשומת לב, אך התוועדותם יחד לאחר מכן נראית כטקטיקה של מרגלים שאוספים מידע ממקומות שונים [תולדות יצחק, אלשיך, כלי יקר]. שלישית, כאשר יוסף שאל אותם מאין באו, הם מיהרו לענות "לשבור אוכל", אף שלא נשאלו לשם מה באו. תשובה מתגוננת ומיותרת זו נתפסה כניסיון להקדים תירוץ למעשה רמאות [שד"ל]. מעבר לכך, האשמתם כמרגלים הייתה טקטיקה חכמה של יוסף כדי להטיל עליהם אימה, כך שיפחדו לחקור אודותיו ואודות זהותו מחשש שיחזקו את החשד נגדם [הכתב והקבלה, פרדס יוסף].
יוסף מוסיף ומאשים: לִרְאוֹת אֶת־עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם. המונח עֶרְוַת הָאָרֶץ מפורש כנקודות התורפה של המדינה, המקומות הפרוצים בחומות, החלשים והנוחים להיכבש [רשב"ם, רש"י, שד"ל, רלב"ג], או לחלופין, סודותיה הנסתרים של הארץ [אבן עזרא].
הפרשנים עומדים על הכפילות שבהאשמה – מדוע יוסף מזכיר גם "מרגלים" וגם "ערות הארץ"? ההסבר הוא שישנם שני סוגים של מרגלים: האחד בוחן את האוכלוסייה, הצבא ומהלכיו, והשני מחפש את נקודות התורפה הפיזיות של הערים כדי לתכנן כיבוש. יוסף מאשים אותם בשני הסוגים גם יחד [כלי יקר, מלבי"ם, תולדות יצחק].
רובד נוסף להאשמה ב"ערות הארץ" קשור למקום שבו נמצאו האחים. על פי המדרשות, האחים חיפשו את יוסף בשוק הזונות, מתוך הנחה שנער יפה תואר כמותו אולי נמכר לשם. יוסף משתמש בעובדה זו ומאשים אותם כפשוטו: באתם אל מקומות הערוה והזימה של הארץ, שכן מרגלים נוהגים לפקוד בתי זונות כדי לדלות סודות מדינה מפקידים ושרים המבקרים שם כשהם שיכורים ופתוחים, או פשוט משום שאנשים הרעבים ללחם אינם מחפשים תענוגות, והימצאותם שם מוכיחה שביאתם אינה תמימה [הכתב והקבלה, שפתי כהן, אדרת אליהו, אלשיך].