דרישתו של יוסף מאחיו משלבת בתוכה רחמים לצד זהירות קפדנית, ומעמידה אותם במבחן גורלי שיקבע את עתידם.
כאשר יוסף אומר וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם, רוב הפרשנים מסכימים כי המילה וְיֵאָמְנוּ אינה נגזרת מלשון אמונה עתידית, אלא מלשון אמת, בירור וקיום, בדומה למילה "אמן". כלומר, הבאתו של בנימין תוכיח ותאמת למפרע כי דבריהם היו כנים ושהם אינם מרגלים.
ההכרזה וְלֹא תָמ֑וּתוּ נושאת משמעות כפולה של איום והבטחה. מצד אחד, טמון כאן איום: אם לא יביאו את אחיהם, תתאמת ההאשמה כי הם מרגלים והם יוצאו להורג, כאשר יוסף אף רומז שביכולתו להמיתם גם אם יימלטו ויישארו בארץ כנען [ספורנו, אור החיים]. מצד שני, זוהי הבטחה לחיים: אם יעמדו בתנאי, הם לא ימותו ברעב, שכן יתאפשר להם לשוב למצרים, לסחור בה ולרכוש מזון בבטחה בכל עת [שד"ל, אור החיים, ביאור שטיינזלץ].
סיומו של הפסוק, וַיַּעֲשׂוּ־כֵֽן, מעורר שאלה בקרב הפרשנים: מה בדיוק עשו האחים באותו רגע, הרי טרם יצאו לדרכם להביא את בנימין?
גישה אחת מסבירה שהכוונה היא להסכמה מילולית עקרונית. בניגוד להצעתו הראשונה והנוקשה של יוסף (שאחד ילך והשאר ייאסרו) שאותה לא קיבלו, הפעם הם התרצו, הבינו שאין להם שום ברירה אחרת, וקיבלו על עצמם את התנאי [חזקוני, ביאור יש"ר, רש"ר הירש].
גישה שנייה רואה בכך פעולה מעשית של מסירות נפש. האחים החלו להתעסק בשאלה מי מהם יישאר במאסר, תהליך שהיה מורכב מאוד שכן על פי הדין אסור למסור אדם אחד למוות כדי להציל את הרבים [העמק דבר]. מתוך כך, כולם מסרו את עצמם יחד ואמרו ליוסף: "הננו כולנו לפניך, קח מי שתרצה" [רבנו בחיי, צאינה וראינה].
גישה שלישית מתבוננת בביטוי כמתאר פעולה רוחנית. "עשייתם" הייתה בכך שעשו את המעשה הראוי והנכון לאנשים צדיקים בעת צרה: הם פנו מיד לחשבון נפש, התוודו על חטא מכירת יוסף, והצדיקו עליהם את הדין מתוך הבנה שהצרה באה עליהם ביושר ובצדק [שפתי כהן].