לאחר ימי המאסר במצרים, מול שליט זר ומאיים, חווים האחים רגע עמוק של חשבון נפש. התורה מתעדת את הרגע שבו רגשות האשמה, שהודחקו במשך למעלה מעשרים שנה, צפים ועולים. המילה הפותחת את וידויים, אֲבָל, מתפרשת על ידי הפרשנים במשמעות של "באמת" או "אכן" [רש"י, אבן עזרא]. מילה זו מנפצת את האשליה שבה חיו האחים עד לאותו רגע; במשך שנים הם הצדיקו את מעשיהם, וכעת הם מכירים באמת [רש"ר הירש]. בהכרזתם אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ, הם אינם מביעים רק חרטה על העבר, אלא הכרה מוחלטת בכך שהם נושאים באשמה וראויים לעונש שבא עליהם [שד"ל, רש"ר הירש].
הפרשנים שמים לב לפרט מעניין בניסוח של האחים: הם אינם מזכירים את עצם מכירת יוסף לעבד, אלא מתמקדים באכזריותם כאשר התעלמו מתחנוניו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאחים עדיין סברו שעצם הרחקתו של יוסף הייתה מוצדקת מבחינה משפטית, שכן ראו בו איום המסכן אותם. חטאם האמיתי, שעליו הם מתוודים כעת, הוא אטימות הלב והאכזריות כלפי תחנוני אחיהם [אור החיים, העמק דבר]. מנגד, יש מהפרשנים הלומדים מפסוק זה הוכחה לכך שהאחים מעולם לא מכרו את יוסף בפועל, אלא רק השליכו אותו לבור, ומשם הוא הועלה ונמכר על ידי עוברי אורח מדיינים. לכן, אשמתם היחידה הייתה התעלמותם מזעקותיו [רבנו בחיי, הכתב והקבלה, קונטרס חיבה יתירה]. התורה, שלא הזכירה את תחנוני יוסף בפרשת וישב, חושפת זאת כאן כדי להדגיש את גודל אכזריותם, או משום שברור מאליו שאדם הניצב בפני סכנת מוות יתחנן על חייו [רמב"ן, הטור הארוך].
מדוע התעוררו האחים להכיר בחטאם דווקא עכשיו, לאחר ששוחררו מהבור וקיבלו רשות להביא אוכל למשפחותיהם? תשובה אחת היא שדווקא רחמיו של השליט המצרי הם שעוררו את מצפונם. הם דנו קל וחומר בעצמם: אם שליט נוכרי זה, שאינו מכיר אותנו, ירא את ה' ומרחם על משפחותינו הרעבות, קל וחומר שהיינו צריכים אנו לרחם על אחינו בשרנו בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ [תולדות יצחק, אלשיך].
בנוסף, האחים מזהים כאן השגחה עליונה הפועלת במידה כנגד מידה. הם השליכו את אחיהם לבור, וכעת הם מצאו את עצמם כלואים בבור מצרי; הם התאכזרו לאחיהם, וכעת השליט מתאכזר אליהם; הם גרמו לאובדן אח אחד, וכעת אח אחר נלקח מהם ונאסר מול עיניהם [רשב"ם, ספורנו, מלבי"ם]. העובדה שהצרה פגעה בכולם יחד ובאופן שווה, הוכיחה להם שמדובר בעונש על החטא המשותף היחיד שעשו כולם יחד [בכור שור].
הביטוי אִישׁ אֶל אָחִיו רומז במיוחד לשמעון ולוי, שהיו היוזמים המקוריים של הפגיעה ביוסף [העמק דבר, אור החיים]. עם זאת, גם ראובן, שניסה להציל את יוסף מההריגה והציע להשליכו לבור, שותף לאשמה זו. דווקא בתוך הבור, מתוך פחד מהנחשים, העקרבים והרעב, התחנן יוסף יותר מכל, וגם ראובן היה שותף להתעלמות מזעקות אלו [אור החיים]. מתוך סבלם, האחים מצדיקים עליהם את הדין ומבינים כי עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת בדין וביושר [רבנו בחיי]. בכך הם מלמדים את דרכם של צדיקים: כאשר באה צרה על האדם, עליו לפשפש במעשיו, להכיר בחטאו, ולהתוודות לפני ה' [רד"ק].