בראשית, פרק מ״ב, פסוק כ״א

לאחר שנים של הצדקה עצמית, האחים מכירים באמת ומודים כי אֲבָל, כלומר אכן, אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ וראויים לעונש. פנייתם אִישׁ אֶל אָחִיו רומזת לשמעון ולוי שיזמו את הפגיעה, אך כולם מתוודים כעת לא על עצם הרחקת יוסף, שאותה ראו כמוצדקת או שכלל לא ביצעו בפועל, אלא על אטימות ליבם ואכזריותם בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ. רחמיו של השליט הנוכרי ודמיון מצבם בכלא לבור שאליו השליכו את אחיהם, עוררו אותם לזהות את השגחת ה' הפועלת מידה כנגד מידה. מתוך סבלם הם מצדיקים את הדין, ומסיקים כי עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת בצדק וביושר.