רגע השיא בחזרתם של אחי יוסף הביתה מתרחש כאשר הם פורקים את הצידה שהביאו ממצרים, וגילוי מפתיע משנה לחלוטין את הבנתם לגבי קורותיהם שם.
האחים היו מְרִיקִים את שקיהם ברצף וללא הפסקה [מנחת שי]. במקום להוציא את התבואה בידיהם, הם הפכו את השקים על פיהם כך שכל התכולה נשפכה ארצה [העמק דבר]. אז, וְהִנֵּה, מילה המשמשת כאן במשמעות של וימצאו [שד"ל], התברר להם כי המקרה שאירע במלון בדרך לא היה אירוע בודד. הם גילו כי אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ, כלומר קשר הכסף של כל אחד ואחד מהם [רש"י], הוחבא עמוק בְּשַׂקּוֹ, ולא בפי האמתחת כפי שקרה לאח הראשון [רד"ק]. הביטוי ברבים צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הוא ייחודי במקרא, ונועד להדגיש את הכמות החריגה של צרורות הכסף שהתגלו [חזקוני].
התגובה לגילוי זה מודגשת במילים הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ. הפרשנים חלוקים באשר למהותה של יראה זו בהשוואה לחרדה שאחזה בהם קודם לכן במלון. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בהסלמה של הפחד. בעוד שבמלון קיוו האחים שמדובר בטעות מקרית של פקידי התבואה במצרים, הגילוי שכל הכסף הוחזר הוכיח להם שמדובר בעלילה מכוונת. הם הבינו ששליט מצרים טמן להם פח כדי להחזיקם בחזקת גנבים ולהתעולל עליהם לכשיחזרו לקנות אוכל או לשחרר את שמעון [רד"ק, ביאור יש"ר, שפתי כהן]. יעקב עצמו, בראותו את הכסף, החל לחשוד בבניו שמא החליפו את שמעון תמורת התבואה, שהרי חזרו עם שקים מלאים אך מבלי לשלם [אלשיך].
מנגד, יש הסבורים כי הגילוי המשותף דווקא הפחית את חרדתם העמוקה. כאשר התגלה הכסף רק באמתחתו של לוי, שהיה שותף מרכזי במכירת יוסף, הם היו משוכנעים שזוהי תחילתו של עונש מאת ה' על חטאם. אך משהתגלה שגם כספו של ראובן, שלא חטא במכירה, הושב לו, הם הבינו שזוהי צרה ארצית ולא עונש אלוקי ישיר, ולכן פחדם התמתן מעט [אלשיך]. גישה נוספת ומפתיעה מציעה כי פחדם בנוכחות יעקב היה למעשה העמדת פנים; האחים הסתירו מאביהם את העובדה שכבר מצאו חלק מהכסף בדרך וחרדו שם, והעמידו פנים שהם מופתעים לראשונה רק כעת [קונטרס חיבה יתירה].
ברובד עמוק ורוחני יותר, המילה צְרֹרוֹת נדרשת גם מלשון צרה. היראה שאחזה בהם ובאביהם נבעה מכך שראו ברוח הקודש כי בעוון מכירת הצדיק בעבור כסף, עתידים להיתפס תחתיהם עשרה צדיקים, הלא הם עשרת הרוגי מלכות, ותובנה זו הטילה עליהם אימה כבדה [פענח רזא].