עם שובם של אחי יוסף ממצרים, הם מגוללים בפני אביהם את קורות מפגשם הטעון עם שליט המדינה. הדיווח שלהם אינו רק תיאור עובדתי, אלא גרסה מצונזרת ומרוככת שנועדה להגן על יעקב מפני חומרת המצב.
האחים פותחים בכך שהשליט דִּבֶּר איתם קָשׁוֹת. השימוש בפועל זה אינו מקרי; שורש המילה מצביע תמיד על שפה קשה ועזה, בניגוד ל"אמירה" המבטאת פנייה רכה ונוחה. מקורו של שורש זה הוא במושגים של הנהגה ושררה, שכן דרכו של מנהיג ושליט לדבר בסמכותיות, בתקיפות וברוח עוז [תורה תמימה על התורה].
בהמשך דבריהם מתארים האחים כי השליט וַיִּתֵּן אותם, כלומר האשים אותם [ביאור שטיינזלץ], כִּמְרַגְּלִים. מבעד לניסוח זה משתקפת מגמתם להסתיר מאביהם את חומרת הסכנה. הם מציגים את הדברים כאילו השליט רק חשד בהם באופן כללי, בעוד שבמציאות יוסף החליט בוודאות גמורה שהם אכן מרגלים, והדרישה להביא את בנימין נועדה רק כדי להצילם ממוות ודאי [מלבי"ם]. בנוסף, האחים מזכירים רק את ההאשמה שבאו לרגל, ומשמיטים את החשד הנוסף שהעלה יוסף נגדם במפגש, שכן בסופו של דבר השליט התמקד וביסס את פעולותיו על אשמת הריגול בלבד [העמק דבר].