המפגש הטעון בין האחים לאחר עשרים שנות ניתוק מתאפיין בפער דרמטי. שליט האימפריה ניצב מול רועי הצאן מכנען, רואה דרכם אל העבר וההווה, בעוד הם נותרים עיוורים לחלוטין לזהותו של האיש שחורץ את גורלם.
המילה וַיַּכֵּר מלמדת שיוסף זיהה אותם תחילה כקבוצה, ולאחר מכן בחן כל אחד ואחד בנפרד [ספורנו, רמב"ן]. הכרתו התחזקה כאשר שמע את קולם ואת האופן שבו קראו זה לזה בשמותיהם העבריים [שד"ל, חזקוני, מלבי"ם]. כדי לאמת את זהותם באופן סופי מבלי לעורר חשד, הוא פתח בדברים קשים ושאל מאין באו; רק כאשר השיבו שהם מארץ כנען, הושלם זיהויו [אלשיך]. יש המוסיפים כי ההכרה הייתה קלה עבורו משום שידע מראש על בואם, שכן שומרי הגבול הביאו לו מדי יום רשימות של שמות הנכנסים למצרים [תורה תמימה, פרדס יוסף].
באשר לסיבה בגינה וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים תולה זאת בשינוי הפיזי: יוסף עזב אותם כנער ללא זקן, וכעת עמד מולם בחתימת זקן, בעוד שהם היו מזוקנים כבר בפרידתם. לגבי האחים יששכר וזבולון, שהיו קרובים ליוסף בגילם, מוסבר כי ברגע שיוסף זיהה את האחים הגדולים, הוא הסיק מכך גם את זהותם של הצעירים [רמב"ן, טור הארוך]. בנוסף לשינוי הגיל, עמדו חוצצים תרבותיים ומעמדיים: יוסף היה לבוש בבגדי מלכות, נשא את השם המצרי צפנת פענח, דיבר אליהם דרך מתורגמן, וככל הנראה אימץ מראה מצרי או תספורת שונה [רשב"ם, חזקוני, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. מעבר לכך, על פי כללי המלכות, נאסר על הבאים להישיר מבט אל פני המלך, ולכן האחים כלל לא הסתכלו בו [צפנת פענח].
רובד נוסף לחוסר ההכרה הוא פסיכולוגי. יוסף ציפה לבואם שכן ידע שהרעב יביא אותם אליו, אך האחים הניחו שהוא מת או אבוד. הם לא העלו על קצה דעתם שהעבד שמכרו לישמעאלים הפך לשליט העליון של מצרים [רמב"ן, קצור בעל הטורים, אור החיים]. המחשבה הזו הייתה כה רחוקה מליבם, עד שהיא גברה על הטבע האנושי הרגיל, שבו לבבות של קרובים מהדהדים זה את זה במפגש ומעוררים זיכרון [אור החיים]. מבחינה רוחנית, האחים לא יכלו לדמיין שמשנה למלך מצרים, השקוע בענייני החומר של הממלכה, יכול להיות יוסף הצדיק [חומש קה"ת].
לצד הפירוש הפיזי והפסיכולוגי, פרשנים רבים מציעים קריאה מוסרית של הפסוק. וַיַּכֵּר משמעו שיוסף הכיר באחוותם; כאשר נפלו בידו, הוא נהג בהם ברחמים וראה בהם אחים, וכל דבריו הקשים וההאשמות בריגול נועדו רק לטובתם ולכפרת עוונם [רש"י, רד"ק, אדרת אליהו, הדר זקנים]. לעומת זאת, וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ מכוון לעבר, כאשר יוסף נפל בידם שנים קודם לכן. באותה עת הם התנכרו אליו, לא נהגו בו כאח, ואפילו נמנעו מלקרוא לו בשמו [שפתי כהן, משכיל לדוד].
לבסוף, הכתוב מדגיש כי יוסף עצמו הבין בוודאות שהם אינם מזהים אותו. הבנה זו היא שהעניקה לו את הביטחון להמשיך בתוכניתו ולדבר אליהם קשות, ללא החשש שמא יזהו אותו מבעד למסווה [העמק דבר, פרדס יוסף, גור אריה].