האחים שבים ממצרים ונושאים עמם משא כבד. עליהם לדווח על האירועים הדרמטיים והמפחידים שחוו, אך הם ניצבים בפני אתגר עדין: כיצד לספר את שאירע מבלי לגרום לאביהם לסרב לבקשתם העתידית והגורלית. עצם חזרתם מודגשת במילים וַיָּבֹאוּ אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, שכן מעבר לשיבה הפיזית לארץ כנען, העיקר עבורם היה עצם ההגעה וההתייצבות מול אביהם [העמק דבר].
כאשר האחים מדווחים ליעקב, ניכר כי סיפורם כולל תוספות, השמטות ושינויים ביחס להשתלשלות האירועים המקורית, אף שהרעיון המרכזי נותר זהה [רד"ק]. הם בחרו להעלים מאביהם פרטים קשים, כדוגמת כליאתם במאסר למשך שלושה ימים ומאסרו הספציפי של שמעון. הסתרה זו נבעה מתוך מטרה לרכך את יעקב לקראת שילוחו של בנימין; לו היה יעקב סבור ששליט מצרים הוא אדם אכזר המחפש עלילות, הוא לא היה מסכים בשום אופן לשלוח אליו את בנו הצעיר [רלב"ג].
הבחירה במילה הַקֹּרֹת (מלשון מקרה) אינה מקרית, ויש להבחין בינה לבין המונח "מוצאות". בעוד ש"מוצאות" מתארים אירועים טבעיים, צפויים ובעלי סיבה הגיונית, "קורות" הם אירועים פתאומיים, זרים ובלתי משוערים לחלוטין, כפי שאכן הייתה האשמתם המפתיעה בריגול [הכתב והקבלה]. יתרה מכך, בעוד שהאחים הבינו בינם לבין עצמם שהצרות באו עליהם כהשגחה וכעונש על מכירת יוסף (ולכן עבורם אלו היו "מוצאות"), הרי שבאוזני יעקב – שלא ידע על המכירה – הם הציגו את האירועים כמקרה עיוור נטול סיבה [מלבי"ם].
המילה הַקֹּרֹת נכתבת בפסוק בכתיב חסר (ללא האותיות ו'), רמז למצוקתם של האחים שהיו נתונים בין הפטיש לסדן: מחד, אם יספרו את כל הרעה, יעקב יסרב לשלוח את בנימין; מאידך, אם לא יספרו דבר, לא תהיה להם עילה לבקש את צירופו. לכן, הם גילו טפח והסתירו טפחיים. הם הציגו את האירוע כאי-הבנה שעיקרה חילופי דברים בלבד, תוך שהם מרככים את דברי השליט ומשמיטים את עניין הייסורים. המילה לֵאמֹר החותמת את הפסוק, מלמדת כי כל מטרת הדיווח המחושב והמרוכך הזה הייתה כדי להכשיר את הקרקע, כך שיוכלו לומר ליעקב שעליו למסור בידם את בנימין מבלי לעורר בו פחד משתק [אלשיך].