האחים עומדים מול השליט המצרי הקשוח, חסרי כל מודעות לזהותו האמיתית. ברגע של שבירה וחשבון נפש, הם מתוודים על חטא מכירת אחיהם ומדברים בחופשיות בשפתם, ממש בנוכחותו. הפרשנים מסכימים כי המילה שֹׁמֵעַ בפסוק אינה מתייחסת רק לעצם השמיעה הפיזית, אלא לכך שיוסף מבין את שפתם [רשב"ם, רלב"ג, רש"י, ביאור שטיינזלץ].
הסיבה לטעותם של האחים נבעה מכך שעבורם יוסף היה מצרי שאינו מכיר את השפה העברית. הנחה זו התבססה על כך שכִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם – עד לאותו רגע, כל התקשורת ביניהם התנהלה דרך מתורגמן שתיווך בין הצדדים, והעביר את הדברים מעברית למצרית ולהפך [רש"י, ביאור יש"ר, שד"ל]. המילה הַמֵּלִיץ עצמה נגזרת משורש המבטא את אומנות ההעברה והתרגום של מחשבות ומילים משפה לשפה, או מליצה שנועדה להסביר דברים קשים, כך שיובנו היטב על ידי השומע [רש"ר הירש, מחוקקי יהודה, אבן עזרא].
כאן עולה שאלה הגיונית: אם המתורגמן עמד ביניהם, מדוע האחים לא חששו שהוא יבין את וידויים וימסור את הדברים ליוסף? הגישה המרכזית בקרב הפרשנים מיישבת זאת בהבחנה דקה: המתורגמן נכח ותיווך רק כאשר האחים דיברו ישירות עם יוסף. אולם, באותו רגע ספציפי שבו שוחחו האחים בינם לבין עצמם, המתורגמן כלל לא נכח בחדר. היעדרו הוא שנסך בהם את הביטחון לדבר בחופשיות, מתוך מחשבה שהשליט שמולם ממילא אינו מבין מילה [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, דברי דוד, אור החיים, ברכת אשר על התורה].
זהותו של אותו מתורגמן מעוררת עניין מיוחד. התורה משתמשת בה"א הידיעה במילה הַמֵּלִיץ, דבר המרמז על דמות ספציפית וידועה שהייתה תמיד לצידו של יוסף [גור אריה, דברי דוד]. על פי מסורת חז"ל המובאת בפרשנים, המליץ היה לא אחר מאשר מנשה, בנו הבכור של יוסף [רש"י, צאינה וראינה, משכיל לדוד, ביאור יש"ר]. יוסף הקפיד ללמד את בנו את לשון הקודש, שכן חובה על אב ללמד את בנו שפה זו, ובכך הפך אותו לאדם היחיד בסביבה (מלבד יוסף עצמו) שהבין עברית, שהרי אפילו פרעה לא הכיר את השפה [גור אריה, משכיל לדוד]. עם זאת, זיהוי זה מעורר קושי כרונולוגי מסוים, שכן לפי חישוב פשוט מנשה היה אז ילד בן פחות משבע, ופליאה היא כיצד בגיל כה צעיר כבר מילא תפקיד רשמי של מתורגמן בחצר המלכות [ברכת אשר על התורה].