האם קרה לכם פעם שדחיתם משהו חשוב שוב ושוב, ובסוף גיליתם שההמתנה רק עשתה את הכול קשה יותר? זה בדיוק מה שהרגיש יהודה. הרעב בארץ כנען היה כבד מאוד, אבל יעקב חשש לשלוח את בנימין למצרים. האחים כיבדו את אבא שלהם כל כך, שהם העדיפו להישאר רעבים ולא לצעוק עליו או להכריח אותו. הם פשוט חיכו בסבלנות עד שיעקב יבין בעצמו שאין להם ברירה אחרת, ויסכים לשלוח אותם עם מתנות, כסף ותפילה לה'.
כאשר יעקב סוף סוף מסכים, יהודה משתף אותו בתחושה שלו. הוא אומר לוּלֵא, מילה שפירושה הפשוט הוא "אם לא". יהודה מסביר שאם לא הִתְמַהְמָהְנוּ, כלומר אם לא היינו מתעכבים ונתקעים במקום בלי לדעת מה לעשות, הכול היה נראה אחרת. העיכוב הזה לא קרה כי האחים התעצלו, אלא כי הם נאלצו לחכות בעל כורחם עד שיעקב יסכים.
יהודה ממשיך ואומר שאם הם היו מזדרזים, שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם. הם היו מספיקים ללכת למצרים ולחזור הביתה כבר שתי פעמים! יהודה מסביר שההמתנה הארוכה הייתה חבל, כי אם היו יוצאים מיד הם היו יכולים לשחרר את שמעון מזמן ולחסוך מאבא שלהם כל כך הרבה ימים של עצב ודאגה. חוץ מזה, הם היו מספיקים לקנות תבואה בזמן שעוד היה שפע במצרים, לפני שהרעב הפך לקשה כל כך.