בראשית, פרק מ״ד, פסוק ל״ב

יהודה מבהיר לשליט המצרי כִּי הוא זה שניגש לדבר אליו, אף שאינו הבכור, משום שקיבל על עצמו אחריות אישית ומוחלטת להשבתו של בנימין. הוא עָרַב אֶת הַנַּעַר בהתקשרות נפשית של חיים ומוות, כאשר השימוש במילה נער מבטא את מעמדו כצעיר הבנים במשפחה למרות היותו אדם בוגר. יהודה מסביר שאִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, אביו ימות מיגון ויאשים אותו בגורלו, ולכן הוא מציע את עצמו כעבד במקומו מתוך מסירות נפש. ההצהרה וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים מבטאת עונש רוחני נצחי של נידוי בעולם הזה ובעולם הבא, ויש הסבורים שהיא נוסחה כך באופן טקטי כדי שיוכל להישאר כעבד תחת אחיו ולהתיר את נדרו.