יצא לכם פעם לחשוב איך מפקד יכול להעביר פקודה לכל החיילים שלו כשהם פזורים בשטח גדול ורועש?
בימי התנ"ך, הפתרון היה ברור: וַיִּתְקַע יוֹאָב בַּשּׁוֹפָר. ברגע שיואב השמיע את קול השופר החזק, זה היה סימן רשמי לכולם לעצור מיד את הקרב ולהפסיק את המרדף. הפסקת הלחימה קרתה בשני שלבים. קודם כל, וְלֹא יִרְדְּפוּ, כלומר החיילים של יואב הפסיקו לרוץ אחרי החיילים שברחו והתפזרו. בנוסף, וְלֹא יָסְפוּ עוֹד לְהִלָּחֵם, כלומר הם החליטו לא להיכנס לקרב חדש מול הקבוצה שכבר הסתדרה והייתה מוכנה להמשיך.
ברגע שנשמע השופר, הלחימה נפסקה לחלוטין. במקום להמשיך במאבק, כל קבוצה רצתה רק לחזור לארצה כמה שיותר מהר. הם כל כך חששו שהצד השני יתחרט ויתחיל לרדוף אחריהם שוב, ששני המחנות מיהרו מאוד לדרכם וצעדו בזריזות במשך כל הלילה.