רשימת היוחסין של שבט יהודה מובאת כאן כהשלמה וסיכום של שושלות מרכזיות, תוך דילוג על פני דורות. המונח בְּנֵי יְהוּדָה אינו מכוון לבניו הישירים בלבד, אלא לצאצאיו הכוללים בנים, נכדים ונינים. הכתוב מונה את פֶּרֶץ, בנו של יהודה, ואת חֶצְרוֹן בנו. לעומתם, וְכַרְמִי הוא מצאצאי זרח בן יהודה, ואילו וְחוּר ווְשׁוֹבָל הם צאצאים מאוחרים יותר בשושלת כלב.
הפרשנים חלוקים באשר למבנה הפסוק ומטרתו. הגישה המרכזית גורסת כי הפסוק נועד להשלים בדרך קצרה את ייחוס יהודה שלא הוזכר במלואו קודם לכן [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש הסבורים כי הפסוק מציג רצף דורות ישיר, שבו כל אדם הנזכר הוא אביו של זה הבא אחריו [רלב"ג].
גישה נוספת מתמודדת עם הקושי התחבירי של הפסוק ורואה בו מעין מפתח עניינים או מערכת של ציוני דרך. לפי פירוש זה, הפסוק משרטט את השושלות שיידונו בהמשך הפרק מתוך מגילת יוחסין אחרת: המשך ייחוס חצרון, ציון סוף שושלת זרח דרך כרמי (שממנו לא יפורטו עוד צאצאים), והמשך פירוט שושלות חור ושובל. לחלופין, הפסוק מהווה הפניה מקוצרת בראשי פרקים לפרשת היוחסין הארוכה שכבר נכתבה בפרק ב', כאשר לאחר כל שם יש להבין כאילו נכתבה המילה "וכו'", כדי להזכיר לקורא את הרצף המלא שצוין בעבר [מלבי"ם].