תמונת המצב המספרית של שבט שמעון הייתה ייחודית בנוף השבטי של עם ישראל. למרות פריון יוצא דופן של אישים מסוימים בתוך השבט, האוכלוסייה הכללית נותרה מצומצמת יחסית, עובדה שהובילה להשלכות גיאוגרפיות והיסטוריות משמעותיות על אופן ישיבתם בארץ.
הכתוב מציין כי וּלְשִׁמְעִי היו בָּנִים שִׁשָּׁה עָשָׂר וּבָנוֹת שֵׁשׁ, אך מנגד וּלְאֶחָיו אֵין בָּנִים רַבִּים. הפער הזה הוביל לכך שוְכֹל מִשְׁפַּחְתָּם לֹא הִרְבּוּ עַד בְּנֵי יְהוּדָה. הפרשנים מסכימים כי משמעות ביטוי זה היא שמספרם הכולל של בני שמעון מעולם לא הגיע לממדי האוכלוסייה העצומים של שבט יהודה, ואף אם התרבו במידת מה, עדיין נותרו מעטים ביחס אליהם [רלב"ג, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
למיעוט מספרי זה הייתה השפעה ישירה על נחלתם. מכיוון שהיו מעטים, בעוד ששבט יהודה היה גדול ונחלתו רחבת ידיים, בני שמעון לא קיבלו נחלה עצמאית משלהם, אלא נספחו לשבט יהודה והתיישבו בתוך עריהם [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. שיבוץ זה בתוך נחלת יהודה נועד, בין היתר, למנוע מצב שבו חיות הבר יתרבו בשטחים הריקים של הנחלה הגדולה [רש"י]. מעבר לכך, מציאות זו מהווה הגשמה של קללת יעקב אבינו לשמעון, לפיה השבט יופץ ויפוזר בישראל, ולכן הם יועדו לשמש כסופרים ומלמדים בבתי הכנסיות ברחבי הארץ [רש"י].
מגוריהם המשותפים של שני השבטים באותו חבל ארץ מעלים תובנה מעניינת: העובדה שיהודה ושמעון חלקו את אותו אזור גיאוגרפי, ובכל זאת שבט אחד התרבה מאוד והאחר לא, מוכיחה כי תנאי המקום והסביבה אינם הגורם הבלעדי לריבוי טבעי [מצודת דוד].
מבחינה היסטורית, ישיבתם של בני שמעון בתוך יהודה לא נמשכה לעד. בתקופות המוקדמות הם אכן שכנו שם בבטחה וערים רבות נקראו על שמם, אך לימים, כאשר מלכות דוד התבססה ושבט יהודה התחזק מאוד, גורשו בני שמעון מנחלתם ונאלצו לנדוד ולחפש לעצמם שטחי מחיה חדשים במקומות אחרים [רד"ק].