תפילתו של יעבץ היא פנייה אישית ועמוקה אל ה', שנועדה לשנות את גורלו ולהתגבר על המשמעות השלילית והכאב שנקשרו בשמו. פנייה זו מנוסחת כתנאי או כנדר, ומבטאת כמיהה להשגחה צמודה, להצלחה ולהצלה מצער.
המילה אִם הפותחת את בקשתו, משמשת כלשון הלוואי ובקשה, או כפתיחה לנדר [ביאור שטיינזלץ]. רוב הפרשנים מסכימים כי הפסוק מציג את התנאים שיעבץ מציב בפני ה', אך משמיט במכוון את ההתחייבות שלו עצמו. עם זאת, ברור כי כוונתו הייתה שאם ה' ימלא את בקשותיו, הוא יגמול על כך וילך בדרכי ה', בדומה לנדרים אחרים המופיעים במקרא [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, רלב"ג].
בבקשתו וְהִרְבִּיתָ אֶת־גְּבוּלִי, נחלקו הפרשנים לגבי אופי הגבול המדובר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בהרחבה פיזית של נחלתו, רכושו או הצלחתו הכללית [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש הסבורים כי יעבץ היה נשיא שבט או שופט, ולכן בקשתו אינה פרטית אלא לאומית־צבאית, ומשמעותה היא בקשה לניצחון במלחמה וכיבוש שטחי האויב [רלב"ג]. גישה רוחנית שונה מפרשת את הרחבת הגבול כבקשה לריבוי חכמה ותלמידים [מלבי"ם].
המשך הבקשה, וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי, מבטא רצון לעזרה אלוהית בעת צרה [מצודת דוד], או לסיוע בעבודת ה' [מלבי"ם].
שיא התפילה מתמקד במילים וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה לְבִלְתִּי עׇצְבִּי. יעבץ חשש ששמו, הנגזר מהשורש ע.צ.ב, יגזור עליו חיים של צער ונזק, ולכן התפלל שה' יציל אותו מרעה וששמו לא יגרום לו לסבל בעולם [רש"י, רד"ק]. יש המפרשים זאת כבקשה שה' יהפוך את הרעה והעצב שהיו מנת חלקה של אמו בלידתו – לטובה מוחלטת [מצודת דוד]. בהקשר הצבאי, זוהי תפילה שלא תקרה לו ולעמו שום צרה במערכה [רלב"ג]. מנקודת מבט פנימית יותר, הבקשה היא להגיע למדרגה רוחנית שבה יעבץ יקבל את כל מאורעות העולם בשמחה, והרעה תתהפך לטובה כך שהוא לעולם לא יהיה עצוב [מלבי"ם].
סיומו של הפסוק, וַיָּבֵא אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר־שָׁאָל, מעיד כי למרות שיעבץ ביקש בקשות מופלגות וגדולות, ה' נענה לו, שילם את נדרו, והוא אכן הפך לאדם חשוב ומוצלח [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. פירוש נוסף רואה כאן מערכת יחסים הדדית: לא רק שה' הביא ליעבץ את מבוקשו, אלא שגם יעבץ הביא לה' את אשר הבטיח, בכך שהרחיב את גבול מלכות ה' בעולם על ידי הפצת תורה [מלבי"ם].