בתוך רשימות היוחסין מופיעה לפתע דמותו של יעבץ, איש נכבד ובעל מעמד מיוחד במשפחתו. זהותו המדויקת של יעבץ אינה מפורשת, והפרשנים חלוקים לגביה. יש הסבורים כי הוא מופיע ללא אזכור קודם של שושלת יוחסין, אך סיפורו הייחודי הצדיק את אזכורו המיוחד [רד"ק, מצודת דוד]. מנגד, קיימת דעה כי מדובר באדם שכבר הוזכר קודם לכן ברשימות תחת שם אחר, או שהוא אחד מבניה של חלאה שהוזכרה קודם לכן [רד"ק, רלב"ג].
הסיבה לשמו הייחודי מוסברת בכך שאמו קראה לו יַעְבֵּץ משום שילדה אותו בְּעֹצֶב, כלומר מתוך צער וכאב. נסיבות לידתו הקשות מזכירות את הולדת בנימין, שנקרא בתחילה "בן אוני" על ידי רחל אמו מתוך כאב הלידה [רש"י], ויש המשערים שאף אמו של יעבץ מתה בעת לידתה [מלבי"ם].
מבחינה לשונית, השם מהווה מעין לשון נופל על לשון עם המילה עצב [ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שסדר האותיות הפוך והיה ראוי שייקרא "יעצב", התנ"ך אינו מקפיד על התאמה דקדוקית מלאה במתן שמות, בדומה לשמות מקראיים אחרים כמו נח וקין שנגזרו משורשים דומים אך לא זהים [רד"ק]. היפוך האותיות בשמו אינו מקרי, אלא נועד לשמש כזיכרון לכאב הלידה, מתוך תקווה ותפילה שבעתיד יתהפך העצב לשמחה [מצודת דוד].
מעבר למשמעות המילולית, הוענקה לשם משמעות רוחנית עמוקה. יעבץ חשש ממשמעות העצבות שדבקה בשמו, ופחד שמא יתקיים בו "העצבון האמיתי", שהוא חוסר היכולת ללמוד תורה בשל הפרעות יצר הרע. משום כך הוא התפלל לה', ובזכות תפילתו התבטלה כוונת העצבות המקורית של אמו. שמו קיבל משמעות חדשה וחיובית של מי שיעץ ורבץ (הפיץ) תורה בישראל. זכותו של יעבץ, שהרבה תלמידים ולימד תורה ברבים, הפכה את מידת הדין למידת הרחמים וביטלה גזירות רעות [חומת אנך].