בסיומה של רשימת היוחסין של שבט יהודה, מובלטת קבוצה ייחודית של בעלי מלאכה אשר הקדישו את חייהם לשירות המלוכה. אנשים אלו, המזוהים עם אנשי כוזיבא ושמות נוספים שהוזכרו קודם לכן, הקימו מושבות שנועדו כל כולן לקידום מפעליו של המלך [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי המילים הֵמָּה הַיּוֹצְרִים מתייחסות לאומנים מומחים. הגישה המרכזית היא שמדובר בקדרים שיצרו כלי חרס [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק], אם כי יש המרחיבים את ההגדרה גם לאומנים שחצבו ועיצבו צורות באבן [מלבי"ם].
באשר לצירוף וְיֹשְׁבֵי נְטָעִים וּגְדֵרָה, מציגים המקורות שתי גישות עיקריות. הגישה הראשונה רואה במילים אלו תיאור של מקצועות נוספים. לפי תפיסה זו, אומנים אלו עסקו גם בחקלאות במטעי המלך ובבניית גדרות אבן [רש"י]. יש המתארים כיצד ישבו מחוץ לעיר באוהלים, ושילבו ענפים ועצים בין הנטיעות כדי ליצור גדרות שתי וערב [רלב"ג]. מומחיותם הייתה רחבה והקיפה את כל תחומי העשייה: דומם (כלי חרס ואבן), צומח (נטיעות) וחי (גדרות לצאן) [מלבי"ם]. ייתכן אף שהתיישבו מחוץ לעיר דווקא באזורי הנטיעות, משום שהעפר שם היה משובח ומתאים במיוחד למלאכת הקדרות שלהם [רד"ק]. הגישה השנייה מציעה כי המילים אינן תיאור מקצוע, אלא שמות של מקומות גיאוגרפיים או אזורים חקלאיים ספציפיים שבהם התיישבו אותם אומנים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
המילים עִם הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתּוֹ יָשְׁבוּ שָׁם מדגישות את הקשר ההדוק לשלטון. המלך הוא שהושיב אותם באותן עיירות במטרה מוגדרת: לייצר כלים עבורו ועבור הכהנים ולתחזק את נכסיו [רש"י]. ישיבתם באותם מקומות לא הייתה ישיבת קבע רגילה, אלא נבעה אך ורק מהצורך להיות זמינים ולעסוק בהכנת מלאכתו של המלך [מצודת דוד, רד"ק].