בימי שלטונו של יחזקיהו מלך יהודה, וככל הנראה לאחר גלות עשרת השבטים [רלב"ג], יצאו מנהיגי שבט שמעון למסע חיפוש אחר שטחי מרעה. הם נדדו עד שהגיעו לארץ מיושבת, כבשו אותה והתיישבו בה [ביאור שטיינזלץ]. המילים אֵלֶּה הַכְּתוּבִים בְּשֵׁמוֹת מכוונות לשלושה עשר נשיאי השבט וראשי בתי האבות שהוזכרו בפסוקים הקודמים [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
במהלך הכיבוש, הם הכו אֶת אָהֳלֵיהֶם, כלומר תקפו את רועי הצאן יושבי האוהלים ששהו באזור [מצודת דוד, מלבי"ם]. בנוגע למילה הַמְּעוּנִים, קיימת הערה לשונית: המילה נכתבת עם האות יו"ד אך נקראת באות וי"ו [מנחת שי], בניקוד שורוק במקום חולם [רד"ק, רלב"ג]. הפרשנים נחלקו בהבנת משמעות מילה זו. גישה אחת רואה בה שם של אומה או שבט ספציפי בשם "מעון" [מצודת דוד, מלבי"ם], אשר הציקו לישראל בעבר [ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת שהכוונה אינה לעם, אלא למבנים פיזיים. לפי פירוש זה, המילה היא צורת הרבים של "מעון" (מקום מגורים), והיא מתארת מקומות בנויים, דירות של רועים או מגדלים שבהם ריכזו את התבואה והצאן [רד"ק, רלב"ג].
הכתוב ממשיך ומתאר כי בני שמעון החרימו את תושבי המקום עַד הַיּוֹם הַזֶּה. משמעות הדבר היא שמדובר בהשמדה מוחלטת שנמשכה עד לזמן כתיבת הדברים, כלומר עד ימי עזרא [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. ציון זמן זה מדגיש כי בני האומה המקורית אבדו לחלוטין ולא חזרו לאותם מקומות, אפילו לאחר שבני שמעון עצמם גלו מאוחר יותר מן הארץ [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם].
מיד לאחר שהשמידו את יושבי הארץ, בני שמעון וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתֵּיהֶם, מכיוון שהמקום מצא חן בעיניהם והיה בו מִרְעֶה לְצֹאנָם [מצודת דוד]. נותר ספק היסטורי אם שטח זה היה מובלעת בתוך נחלת יהודה שטרם נכבשה עד אז, או שמדובר באזור דרומי שנמצא מחוץ לגבולות ארץ יהודה [ביאור שטיינזלץ].