מפגש גורלי מתקיים תחת האלה, כאשר נביא זקן מנסה להניא איש אלוהים מן הציווי המפורש שקיבל מאת ה׳. ההזמנה התמימה לכאורה לשוב ולהתארח מסתירה בחובה מוקש רוחני שיוביל לתוצאות הרסניות, ומעוררת תהיות עמוקות על טבעה של נבואה ועל חולשת הדעת האנושית.
הפנייה אל הנביא, לֵךְ אִתִּי הַבָּיְתָה וֶאֱכֹל לָחֶם, אינה מנוסחת בלשון בקשה או תחינה, אלא כציווי מוחלט. סגנון החלטי זה נועד להכין את הקרקע לשקר שיבוא מיד לאחר מכן, כאילו הזקן פועל מתוך הכרח וציווי נבואי עליון שאינו סובל דיחוי [חומת אנך].
התרחשות זו מעוררת שורת שאלות נוקבות בקרב המפרשים: מה הניע את הנביא הזקן להעליל עלילת שקר, להאכיל את אורחו "לחם כזבים" ולסכן את חייו של איש אלוהים קדוש ללא כל עוול בכפו? ומנגד, כיצד ייתכן שהנביא הצעיר נפל בפח? הרי הוא שמע את האזהרה מפי ה׳ בעצמו, וכלל ידוע הוא שאין לנביא לשנות מנבואתו אלא אם כן שמע את ה׳ מדבר אליו שנית במישרין, ולא על סמך עדות של אדם אחר [אלשיך, מלבי"ם]. יתרה מזאת, עולה התמיהה מדוע בסופו של דבר נענש דווקא איש האלוהים שהוטעה, בעוד שהנביא הזקן שהכשיל אותו במרמה לא בא על עונשו [אלשיך].
כדי להסביר כיצד הצליח הזקן לפתות את איש האלוהים ולגרום לו לחטוא, מוסבר כי הוא לא דרש ממנו למרוד בה׳ בגלוי, אלא הציע לו פרשנות מקלה ומתוחכמת לשני הציוויים שקיבל. באשר לאיסור לשוב בדרך שבה הלך, הזקן טען כי האיסור חל רק על המסע השלם מבית אל ליהודה, אך אין איסור לחזור מעט לאחור באמצע הדרך, מן האלה אל בית אל. באשר לאיסור לאכול ולשתות במקום, הזקן פירש כי האזהרה הייתה תקפה רק לזמן שבו שהה שם לצורך אמירת הנבואה, אך מרגע שכבר יצא מן העיר פקע האיסור, וכעת מותר לו לחזור ולאכול שם [מלבי"ם]. דרך פלפול משפטי זה, הצליח הזקן לטעת ספק בלבו של איש האלוהים ולשכנע אותו לשוב עמו אל ביתו.