השמועה על האירועים הדרמטיים שהתרחשו סביב המזבח מכה גלים ומגיעה לאוזניו של דמות מקומית בעלת השפעה. הכתוב מציג את הדמות בתור וְנָבִיא אֶחָד זָקֵן, תואר שעורר דיון נרחב באשר לזהותו וטיבו האמיתי. מסורת חז"ל והתרגום מזהים אותו כנביא שקר, ויש שייחסו לו זהויות ספציפיות כגון מיכה, אמציה כהן בית אל, עידוא הנביא או יהונתן בן גרשום [רש"י, רד"ק, אברבנאל]. גישת ביניים מציעה כי לא היה מדובר במתחזה גמור, אלא באדם בעל שאר רוח שלא הגיע למדרגת נביא אמת [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, ישנה טענה כי על פי הפשט מדובר בנביא אמת וירא ה׳, שכן הכתוב מכנה אותו "נביא" סתם ולא "נביא הבעל", ומעשיו בהמשך מעידים על צדקתו [אברבנאל].
הנביא הזקן מתואר כמי שיֹשֵׁב בְּבֵית אֵל, אך מקורו לא היה משם אלא מאזור שומרון [רש"י, רד"ק]. בנו מגיע אליו ומדווח לו על שני היבטים של האירוע: אֶת כָּל הַמַּעֲשֶׂה, דהיינו הנסים הפיזיים של קריעת המזבח, התייבשות יד המלך ורפואתה, וכן אֶת הַדְּבָרִים, שהם נבואת הזעם על המזבח וציווי ה׳ לאיש האלוהים שלא לשוב בדרך שבה בא [מלבי"ם].
הכתוב מציג מעבר תחבירי ממעשה של יחיד למעשה של רבים: תחילה נאמר וַיָּבוֹא בְנוֹ וַיְסַפֶּר לוֹ בלשון יחיד, ולבסוף וַיְסַפְּרוּם לַאֲבִיהֶם בלשון רבים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מסבירה זאת בכך שבן אחד הגיע ראשון והתחיל לספר את שאירע, ובעודו מדבר הגיעו שאר הבנים והצטרפו גם הם לסיפור הדברים. פירוש נוסף מציע כי הייתה חלוקה בין הבנים: בן אחד סיפר על המעשים הפיזיים שאירעו במקום, ובן אחר השלים אותו וסיפר על הדברים שנאמרו למלך [רלב"ג].