מותו של איש האלוקים מתרחש בנסיבות על-טבעיות מובהקות, שנועדו להעביר מסר אלוהי ברור. כאשר הנביא רכוב על חמורו, וַיֵּלֶךְ, הוא פוגש באריה מן האריות שחיו באותה תקופה בארץ. האריה ממית אותו, וגווייתו נותרת מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ. לצד הגופה נעמדים שני בעלי החיים: וְהַחֲמוֹר עֹמֵד אֶצְלָהּ וכן וְהָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה.
הפרשנים מסכימים כי תמונת מצב זו מנוגדת לחלוטין לדרך הטבע. אילו האריה היה מונע מרעב, הוא היה טורף את החמור או אוכל את גופת הנביא. במקום זאת, מתרחש פלא גדול: האריה מסתפק בהריגת הנביא בלבד, אינו פוגע בחמור ואינו אוכל את הנבלה, אלא נותר לעמוד על מקומו כעין משמר כבוד.
הבחירה דווקא באריה ככלי להענשת הנביא אינה מקרית. אילו שור היה נוגח אותו למוות, ירבעם היה עלול לטעון כי עגל הזהב שעובדים לו הוא זה שהמית את הנביא, ולכן הוכרח הדבר שייעשה על ידי אריה דווקא [חומת אנך].
המטרה המרכזית של הנס הגלוי והעונש הפלאי מאת ה' היא פרסום החטא ועונשו, כדי שהרואים ילמדו מוסר. מעבר לכך, ייתכן שהדבר נועד לשמש קריאת השכמה לירבעם, בתקווה שבראותו כיצד הנביא נענש בחומרה רבה כל כך על חטאו, ישוב גם הוא מדרכו הרעה [רלב"ג].