מלכים א, פרק י״ג, פסוק י״ח

מפגש דרמטי מתקיים בין שני נביאים, כאשר האחד רותם את סמכות ההתגלות האלוהית כדי להטעות את חברו. הנביא הזקן טוען כי קיבל מסר מלאכי חדש המבטל את הציווי האלוהי הקודם, ובכך מוביל להשתלשלות אירועים טראגית.

הכתוב מתערב באופן ישיר ומבהיר כי משמעות המילים כִחֵשׁ לוֹ היא שהנביא הזקן שיקר ומעולם לא התגלה אליו מלאך [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המניע למעשה זה נבע ככל הנראה מהשתוקקותו העזה לקרבתו של איש אלוהים אמיתי, או מתוך רצון להביע כלפיו חיבה ורגשי תודה [ביאור שטיינזלץ].

כדי לשכנע את איש האלוהים, הנביא הזקן נשען על דקויות לשוניות. הוא שמע מבניו את הניסוח המדויק של הציווי המקורי, שבו לא נאמר במפורש איסור אכילה תמידי. לכן, הוא טען בפניו כי האיסור היה תקף רק לזמן השליחות עצמה, ומשעזב את העיר פקע האיסור ומותר לו לשוב ולאכול. לפי דרך זו, המילים כִחֵשׁ לוֹ מצביעות על כך שהנביא הזקן הכחיש את פרשנותו המחמירה של איש האלוהים, וגרם לו להאמין כי דבריו הגיוניים ותואמים את גבולות הציווי המקורי [מלבי"ם].

התרחשות זו מעוררת קושי תיאולוגי ניכר, מדוע נענש איש האלוהים על כך שפעל בתום לב לפי מה שחשב למסר אלוהי, בעוד שנביא השקר לא נענש על שקרו. הפרשנים מסבירים כי איש האלוהים היה צריך להבין שה׳ אינו חוזר בו מציווי מפורש בסתירה גמורה. היה עליו לחקור ולדרוש האם מדובר בנביא אמת, ומשעבר על נבואה שניתנה לו עצמו, התחייב מיתה בידי שמים [רד"ק, רלב"ג].

באשר לנביא השקר, אי הענשתו המיידית נובעת מהסתר פנים אלוהי המאפיין תקופות של ריבוי עוונות. עם זאת, נוצר כאן פלא אירוני בבחינת מידה כנגד מידה: ה׳ בחר להשרות נבואת אמת דווקא על נביא השקר הזה, כדי שיבשר לאיש האלוהים על עונשו. מכיוון שאיש האלוהים בחר להאמין לשקר שלא היה ראוי להאמין לו, הוא נאלץ לשמוע את דבר ה׳ האמיתי על מותו דווקא מפיו של אותו בדאי [רלב"ג].