הנביא מנמק את סירובו ומפרט את ההנחיות האלוהיות המחמירות שקיבל, הדורשות ממנו ניתוק מוחלט ממקום שליחותו. הוא מצווה להימנע מכל הנאה פיזית או היכרות מתמשכת עם העיר ואנשיה.
כאשר הנביא אומר כִּי־כֵן צִוָּה אֹתִי בִּדְבַר ה', הוא מבהיר כי ההוראה נמסרה לו על ידי מלאך או קול נבואי שדיבר אליו בשם ה' [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הציווי לֹא־תֹאכַל לֶחֶם וְלֹא תִשְׁתֶּה־מָּיִם זוכה לשני הסברים מהותיים. מחד גיסא, האיסור נובע מהעיקרון לפיו אין להיכנס לעיר של עובדי עבודה זרה, אלא אם כן המטרה היא להתרות בהם ולדבר בשם ה'. ההימנעות מאכילה ושתייה נועדה להראות לעם באופן פומבי כי הנביא נכנס לעיר אך ורק כדי למסור את נבואתו, ללא כל כוונה להתארח או לשהות בה מעבר לכך [רד"ק]. מאידך גיסא, יש הרואים באיסור זה מסר סמלי, שנועד להמחיש כי אין כל תועלת או הנאה באנשי המקום, שכן כולם עתידים לאבד בסופו של דבר בגלל חטאם העצום [רלב"ג].
בנוגע להוראה וְלֹא תָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתָּ, ההנחיה שלא לחזור באותו מסלול נועדה להשכיח מהנביא את הדרך לעיר, כדי שלא יזכור את מבואותיה וכאילו אינו חפץ לשוב אליה לעולם [מצודת דוד, רד"ק]. לעומת זאת, גישה נוספת מפרשת גם הוראה זו באופן סמלי: ההליכה בדרך חלופית רומזת לכך שדרכו המקורית אל בית אל הייתה חסרת תועלת, שכן דברי הנבואה שמסר שם לא הועילו כלל נוכח עוצמת המרד של ירבעם [רלב"ג].