הקמת מערך פולחן חלופי על ידי ירבעם לא הייתה רק מהלך פוליטי, אלא סטייה תיאולוגית חמורה שחרצה את גורל השושלת שלו כולה. הפרשנים מציגים זוויות שונות להבנת המוקד של בַּדָּבָר הַזֶּה, שהיווה את נקודת האל-חזור. הגישה המרכזית רואה בכך את עצם עבודת ה' בבמות ומינוי כהנים שאינם משבט לוי [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שהקרבנות בבמות הוקרבו לאלוהי ישראל ולא לאלילים, המניע הפוליטי הוביל לעבירה על איסור חמור ולסטייה מרצון ה' [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המדגישים כי החטא נחתם סופית דווקא משום שירבעם סירב לחזור בתשובה גם לאחר ששמע את דברי הנביא וראה את האותות המופלאים שהוצגו בפניו [מלבי"ם].
חומרת המעשה נובעת מפגיעה כפולה ביסודות האמונה. ראשית, ריכוז הפולחן במזבח אחד בבית ה' נועד לבטא את אחדות ה', וההקרבה בבמות מהווה הפרת ברית ועבירה על ציווי מפורש בתורה. שנית, בחירת כהנים מקצות העם, בניגוד לבחירת ה' בשבט לוי, משולה למעשהו של קורח ועדתו שערערו על הכהונה [אברבנאל].
בעקבות כך, הפך המעשה לְחַטַּאת בֵּית יָרָבְעָם. המילה לְחַטַּאת מתפרשת כאן במשמעות של חסרון [מצודת ציון]. גזר הדין אינו חל רק על ירבעם עצמו אלא על משפחתו כולה [מלבי"ם], עד כדי כך שלא יישאר לו שום נין ונכד [רלב"ג]. הכתוב מתאר את העונש בשלושה שלבים המבטאים כליון מוחלט: וּלְהַכְחִיד שעניינו כריתה מן הארץ, וּלְהַשְׁמִיד שעניינו כליון [מצודת ציון], והעקירה המוחלטת מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. ביטוי אחרון זה אינו מקרי, אלא נועד לרמז על כך שכפי שירבעם חטא כקורח בערעור על הכהונה, כך ראוי שייענש כמותו בהיבלעות באדמה ובהכחדה מוחלטת [אברבנאל].