הסירוב המוחלט של הנביא להיענות להזמנת המלך אינו נובע רק מציות עיוור להוראה, אלא טומן בחובו אמירה רוחנית נוקבת על מהות המקום ומעשיו של המלך. גם אִם תִּתֶּן לִי אֶת חֲצִי בֵיתֶךָ, כלומר אפילו בתמורה לעושר רב, הנביא דוחה את ההצעה על כל חלקיה [ביאור שטיינזלץ].
תשובתו של הנביא מחולקת לשני איסורים נפרדים. הראשון הוא לֹא אָבֹא עִמָּךְ, והוא נובע משתי סיבות המשלימות זו את זו. מבחינה מעשית, דרכו של הנביא מיהודה לבית אל עברה בעיר שבה התגורר ירבעם. מכיוון שהנביא נצטווה שלא לשוב בדרך שבה הגיע, נמנע ממנו להתלוות אל המלך חזרה לביתו [מלבי"ם]. מעבר לכך, יש כאן תוכחה חריפה ודחייה אישית של המלך: הנביא עורך קל וחומר בעצמו, וקובע כי אם נאסר עליו לאכול בעיר בגלל טומאתה, ואף נאסר עליו לשוב באותה דרך כדי שלא יזכור את המקום הטמא, על אחת כמה וכמה שאסור לו להתחבר אל המלך עצמו, שהוא אבי אבות הטומאה והחטא בעיר. דברים אלו היוו עלבון צורב לירבעם, שמשמעותם העמוקה הובנה היטב על ידי החכמים שניחנו בהבנה ונכחו במקום [אלשיך].
החלק השני של הסירוב הוא וְלֹא אֹכַל לֶחֶם וְלֹא אֶשְׁתֶּה מַּיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה, ואף כאן עולות מספר סיבות לאיסור שהטיל ה׳ על הנביא. ראשית, ההימנעות מאכילה ושתייה נועדה להראות לתושבי העיר כי כניסתו של הנביא למקום נועדה אך ורק לצורך מסירת הנבואה וההתראה, ואין לו כל רצון בקרבתם או בהנאה מהם. בנוסף, העיר בית אל נידונה כ"עיר הנידחת" שעבדה עבודה זרה, ועל פי הדין חל איסור מוחלט ליהנות ממאכלה ומשתה. הציווי על הנביא שלא לשוב בדרך שבה הגיע רומז אף הוא לדינה של עיר נידחת, שדינה להישאר חרבה לעולם; אי־החזרה באותה דרך מסמלת כי הדרך והגישה לעיר זו עתידות להיחרב ולא להיבנות עוד [אברבנאל]. אפילו אם המלך היה מציע לערוך את הסעודה בעיר עצמה ולא בביתו, הנביא מבהיר כי המקום כולו אסור עליו [מלבי"ם].