למרות שרשרת אירועים על טבעיים ואזהרות נבואיות ברורות, ירבעם בוחר להתעלם מהמסר האלוהי ולהעמיק את השחתת הפולחן הדתי בממלכתו.
המילים אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה מתייחסות למופתים הגלויים שחווה ירבעם זה עתה: קריעת המזבח ושפיכת הדשן, התייבשות ידו וריפויה הפלאי בעקבות תפילת הנביא, וכן מותו הבלתי טבעי של איש האלוהים על ידי אריה שלא טרף את גופתו ולא פגע בחמור שעמד לצידו. רוב הפרשנים מסכימים כי למרות שראה את כל הפלאות הללו במו עיניו, ירבעם סירב לקחת מוסר ולשוב מדרכו.
לצד הרובד הפשטני, חז"ל מציגים מאבק רוחני עמוק שהתרחש מאחורי הקלעים. ה' כביכול תפס את ירבעם בבגדו והפציר בו לחזור בתשובה, תוך הבטחה שהוא, ה' ודוד המלך יטיילו יחד בגן עדן [רש"י, מלבי"ם]. תפיסת הבגד מסמלת את הזכות הרוחנית שעדיין עמדה לירבעם בזכות תורה ומצוות שלמד בעברו [חומת אנך], או לחלופין, מדובר בדרישה של ה' מירבעם להסיר מעליו את בגד הגאווה שלבש, שכן הגאווה שייכת לה' לבדו ואין לאדם להתהדר בה [חנוכת התורה]. אולם, גאוותו של ירבעם היא שהכשילה אותו. הוא שאל מי ילך בראש הטיול, וכאשר נענה שדוד המלך יקדים אותו, סירב להצעה בשל כבוד מדומה ופספס את ההזדמנות לתקן [מלבי"ם, חומת אנך].
במקום לחזור בתשובה, הכתוב מציין וַיָּשָׁב וַיַּעַשׂ, כלומר ירבעם חזר לסורו ושב לעשות את חטאיו פעם אחר פעם [מצודת דוד, רד"ק]. עם זאת, יש מי שמצביע על תפנית פסיכולוגית מעניינת: ירבעם אמנם לא חזר בתשובה ממעשיו הרעים, אך הוא כן הפסיק לשמש ככוהן המקטיר בבמה בעצמו. הסיבה לכך לא הייתה יראת שמיים, אלא פחד טהור מנבואת הזעם ששמע, לפיה מלך עתידי מבית דוד ישרוף את עצמות כוהני הבמות. פחד זה חלחל גם אל המעמדות הגבוהים וראשי העם, שסירבו מעתה לשמש בכהונה מדאגה לגורלם [אלשיך].
כתוצאה מכך, נאלץ ירבעם למנות כוהנים מִקְצוֹת הָעָם. ביטוי זה מתפרש כמינוי של אנשים פשוטים מתוך העם [ביאור שטיינזלץ], או כמינוי של האנשים הגרועים והשפלים ביותר בחברה, מאחר שהאנשים החשובים סירבו לקחת חלק בפולחן המסוכן. אילו ירבעם היה זונח את העבודה הזרה לחלוטין במקום רק לפרוש מהכהונה עצמה, העם כולו היה הולך בעקבותיו ושב אל ה' [אלשיך].
ההפקרות בפולחן הגיעה לשיאה בכך שכל הֶחָפֵץ יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ. משמעות הביטוי למלא יד היא לחנך, להכניס לתפקיד ולהסמיך [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], פעולה שנעשתה בדרך כלל באמצעות הקרבת קרבנות [רלב"ג, מלבי"ם]. ירבעם ביטל לחלוטין את תנאי הקבלה לכהונה, כך שכל אדם שרק רצה בכך יכול היה להסמיך את עצמו ולהתקבל מיד ככוהן בבמות [מצודת דוד, רד"ק]. הפקרות זו והסירוב העיקש לשוב אל ה', הם שהגדישו את הסאה והביאו בסופו של דבר לחרון אף ה' ולהשמדת בית ירבעם מעל פני האדמה [רד"ק].