לאחר שהאריה פסק מלתקוף, העז הנביא הזקן לגשת אל זירת האסון [ביאור שטיינזלץ]. הוא נושא את גופת איש האלוהים ומניח אותה אֶל־הַחֲמ֖וֹר, כאשר הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה "אל" בהקשר זה היא על, כלומר הוא הניח את הגופה על גבי החמור ששימש קודם לכן לרכיבתו של איש האלוהים. משם הוא משיב אותו לעירו כדי לערוך לו הספד ולקבור אותו.
פעולות אלו של הספד וקבורה שופכות אור חדש על דמותו ומניעיו של הנביא הזקן. עצם העובדה שהתאבל עליו מרה, קבר אותו בקברו האישי וביקש בהמשך להיקבר לצידו, מוכיחה כי הוא לא היה נביא שקר או מנביאי הבעל. אילו היה כזה, לא היה מעניק תוקף לנבואת הזעם שניבא איש האלוהים נגד המזבח בבית אל ונגד כוהניו [אברבנאל].
למעשה, הנביא הזקן היה נביא אמת של ה', אלא שנבואתו פסקה ממנו עם השנים. כאשר שמע את דברי איש האלוהים הוא האמין בהם לחלוטין. התרמית שבה נקט קודם לכן, כשהזמין את איש האלוהים לאכול בביתו בניגוד לצו האלוהי, נבעה מתוך רחמים ודאגה כנה פן ימות ברעב ובצמא בדרכו חזרה. בזכות אמונתו, הספדו הכן ופרסום אמיתות דבריו של איש האלוהים, חזרה אליו רוח הנבואה מאת ה'. כך זכה לנבא בעצמו על חורבן הבמות, ואף הזכיר בנבואתו את שומרון עוד בטרם נבנתה. נבואות אלו התמקדו בבמות ולא בעגלי הזהב, שכן באותה תקופה העגלים טרם שימשו לעבודה זרה של ממש, ועיקר החטא היה טמון בבמות עצמן [אברבנאל].