עימות חזיתי ודרמטי מתרחש בין הכוח השלטוני האנושי לבין הסמכות האלוהית, כאשר המלך מנסה להשתיק את הנביא ונענה בתגובה פלאית מיידית. כאשר המלך וַיִּשְׁלַח את ידו, הוא הושיט אותה לעבר הנביא כרמז וסימן לאנשי חילו לתפוס אותו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. תגובה זו של המלך הייתה פזיזה, והוא לא המתין שהנביא יסיים למסור את דבר ה', אלא פעל מיד כשהנביא קרא אל המזבח [אלשיך].
התוצאה הייתה וַתִּיבַשׁ יָדוֹ, כלומר ידו של המלך התייבשה ונותרה משותקת, וכך נטל ה' מירבעם את היכולת לפגוע בנביא [ביאור שטיינזלץ]. שיתוק היד לא היה חלק מנבואת הזעם על המזבח, אלא מופת נפרד ועונש נקודתי על הפגיעה בכבודו של איש האלוהים [מלבי"ם]. מתוך אירוע זה משתקף עיקרון מהותי ביחס להשגחה, ולפיו ה' נוקם את עלבונם של צדיקים יותר מאשר את כבודו שלו. הרי ירבעם עמד באותו רגע והקטיר לעבודה זרה וידו לא יבשה בשל כך, אך ברגע שהושיט אותה כדי לפגוע בצדיק, מיד שותקה ידו [רש"י, מלבי"ם].
מעבר לעונש האישי, שיתוק היד שימש כהוכחה ניצחת לאמיתות דברי הנביא. המופת המיידי המחיש כי כשם שנס זה התרחש מיד, כך עתידה להתקיים גם הנבואה על הריסת המזבח [אברבנאל]. למרות הפלא העצום שהתרחש בגופו, ירבעם לא חזר בתשובה. הוא נותר מקובע בדרכו, הן בשל החרדה לאבד את שלטונו לטובת רחבעם אם העם יחזור לעבוד את ה' בירושלים, והן משום שאדם שהשתרש בחטא והחטיא את הרבים הופך למשועבד ליצרו ומתקשה מאוד לשוב מדרכו הרעה [אלשיך].