לאחר מותו של איש האלוהים, הוא מובא למנוחות בכבוד אחרון ומלווה בקינה. המילה בְּקִבְרוֹ אינה מתייחסת לקברו של הנפטר, אלא לקברו של הנביא הזקן. הפרשנים מסכימים כי הנביא הניח את הגופה בתוך אחוזת הקבר הפרטית שלו בעיר, אותה כרה והכין מראש עבור עצמו ליום מותו [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
באשר לזהות המספידים במילה וַיִּסְפְּדוּ, הגישה המרכזית היא שהיו אלו הנביא הזקן ובניו שעמדו וקוננו על המת [מצודת דוד, רד"ק, רלב"ג]. מנגד, קיימת דעה המרחיבה את מעגל האבלים ומציעה כי ייתכן שכל אנשי העיר השתתפו בהספד, שכן הם שמעו על המעשים שעשה איש האלוהים בבית אל ועל דברי הנבואה שאמר למלך ירבעם [רלב"ג].
קריאת האבל הוֹי משמשת כלשון של יללה וזעקת שבר [מצודת ציון]. הצירוף הוֹי אָחִי מבטא צער עמוק וקרבה, ומשמעותו היא זעקת כאב של אדם על רעהו: "צר לי עליך, חברי" [מצודת דוד].