נביא בודד ניגש אל המזבח, חולף על פני שומרי המלך מבלי שאיש יבחין בו, ובוחר להפנות את נבואתו אל האבנים הדוממות. בחירה זו אינה מקרית; הדיבור אל הדומם, שאין בו חטא, עדיף על פני פנייה אל מלך רשע שהפך למשכן של טומאה [חומת אנך]. נבואה זו מתאפיינת בדיוק היסטורי נדיר, וחוזה אירועים שיתרחשו מאות שנים לאחר מכן.
הקריאה הכפולה מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ מתפרשת בקרב המפרשים בכמה רבדים. ברמה הלשונית, זוהי דרך פנייה מקובלת שנועדה להסב את תשומת הלב, בדומה לקריאה "אברהם אברהם" [מצודת דוד, רד"ק]. עם זאת, יש הרואים בכפילות זו רמז לשני המזבחות השונים שהקים ירבעם – האחד בבית אל והשני בדן [רש"י, רד"ק, אברבנאל]. גישה נוספת רואה בכפילות ביטוי למהפך הקיצוני שעתיד לעבור על המזבח: אם כיום מקריבים עליו בהמות לשם עבודה זרה המכעיסה את ה', בעתיד יזבחו עליו את כוהני העבודה הזרה, פעולה שתעשה נחת רוח לה' [חומת אנך, מצודת דוד].
כאשר הנביא מכריז הִנֵּה־בֵן נוֹלָד, הוא מתכוון לבן שעתיד להיוולד בעתיד הרחוק [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. השימוש בלשון הווה או עבר מלמד יסוד חשוב על מהות הנבואה: הנביאים חווים ורואים את אירועי העתיד בבהירות מוחלטת, כאילו הם מתרחשים ממש עכשיו מול עיניהם [רלב"ג, מלבי"ם, אברבנאל]. מעבר לכך, יש המפרשים את המילה "נולד" מלשון ילד, כרמז לכך שיאשיהו יהיה נער צעיר כאשר יבצע את המעשה [אברבנאל], או כביטוי לשמחה העתידית על כך שבית דוד יחזור למלוך על כלל ישראל באחדות [חומת אנך].
הנקיבה המפורשת במילים יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ משמשת כהוכחה ניצחת נגד תפיסות פילוסופיות שטענו כי הנבואה היא רק השגה כללית של רעיונות. כאן מתברר שהנביא מקבל מה' פרטים מדויקים וספציפיים, עד כדי ידיעת שמו של המלך העתידי [מלבי"ם, אברבנאל].
בסיום דבריו, הנביא מתאר את העונש והטומאה המוחלטת שיביא יאשיהו על המזבח [ביאור שטיינזלץ]. המילים וְזָבַח עָלֶיךָ מתייחסות להריגתם של כוהני הבמות שיהיו חיים באותה עת, בעוד שההכרזה וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׂרְפוּ עָלֶיךָ מכוונת לשריפת עצמותיהם של הכוהנים שכבר מתו [מלבי"ם, אברבנאל]. רוב הפרשנים מסכימים כי הבחירה בביטוי הכללי "עצמות אדם" נועדה לרמוז באופן סמוי לירבעם עצמו, ששימש ככוהן בבמות ועצמותיו עתידות להישרף שם כאחד האדם, אך הנביא נמנע מלהזכיר את שמו במפורש כדי לחלוק כבוד למלכות.