הנביא הזקן נערך לצאת אל הדרך כדי להביא לקבורה את איש האלוהים שהומת, אך נתקל בהתנגדות מצד משפחתו. בבקשתו מבניו, הכתוב משתמש במילה לֵאמֹר, שלרוב מציינת הוראה להעביר מסר לאדם שלישי. הפרשנות מצביעה על כך ששימוש חריג זה מעיד על דו-שיח מקדים וניסיון שכנוע שנדרשו לפני מתן ההוראה עצמה (אלשיך).
בניו של הנביא סירבו תחילה לאפשר לאביהם לצאת למקום, מחשש שהאריה שהמית את איש האלוהים יפגע גם בו. הם פחדו הן מסכנה טבעית של התקרבות לחיית טרף, והן מעונש בהשגחה מאת ה', שכן אביהם הוא זה שהכשיל את איש האלוהים וגרם למותו.
כדי להפיג את חששותיהם, נאלץ האב לדבר איתם תחילה ולהסביר כי התנהגות האריה אינה טבעית. הוא טען בפניהם שכשם שזכה לנבואת אמת מאת ה' בזכות מעשה הכנסת האורחים שעשה, כך אותה זכות של גמילות חסד תעמוד לו גם כעת ותגן עליו מפני האריה, כדי שיוכל להשלים את המצווה ולקבור את המת. רק לאחר דברי השכנוע הללו, כאשר הבנים נרגעו, יכול היה האב לומר את ההוראה המעשית חִבְשׁוּ־לִי אֶת־הַחֲמוֹר, והבנים אכן השתכנעו וצייתו לדבריו – וַיַּחֲבֹשׁוּ.