לאחר סיום קבורתו של איש האלוהים, פונה הנביא הזקן אל בניו ומצווה אותם על סידורי קבורתו שלו, ומבקש להיקבר בסמוך אליו. כאשר הוא אומר בְּמוֹתִי, כוונתו היא פשוטה: כאשר אמות [ביאור שטיינזלץ].
בבקשתו, הנביא משתמש במילה עַצְמֹתָיו ובביטוי אֶת־עַצְמֹתָי. רוב הפרשנים מסכימים כי אזכור העצמות משמש כאן ככינוי לגוף כולו, שכן העצמות הן יסודות הגוף והבסיס שלו [רד"ק, מצודת ציון]. עם זאת, גישה נוספת מצביעה על כך שההתייחסות לעצמות רומזת למנהג הקבורה הקדום, שבו היו מלקטים את העצמות וקוברים אותן שנית לאחר שהבשר כלה. לפיכך, צוואתו של הנביא הזקן הייתה שיישאר סמוך לאיש האלוהים בשני השלבים: הן בשעת הקבורה הראשונית של הגוף והן בעת ליקוט העצמות [מלבי"ם].
הבקשה המדויקת אֵצֶל עַצְמֹתָיו הַנִּיחוּ אֶת־עַצְמֹתָי שמשמעותה להניח את גופתו ליד איש האלוהים [ביאור שטיינזלץ], לא נבעה רק מתוך כבוד, אלא ממניע הישרדותי עתידי. הנביא הזקן חזה כי בעתיד יאשיהו המלך ישרוף את עצמות נביאי השקר, אך ידע שעצמותיו של איש האלוהים יינצלו מפעולה זו. מטרתו הייתה להציל את עצמותיו שלו משרפה, ולכן ביקש להיטמן לצידו כדי שיינצלו יחד עמו [רלב"ג].