בעיצומה של סעודה משותפת מתרחש אירוע מפתיע, שבו ההתגלות האלוהית פוסחת על נביא האמת ומופנית דווקא אל הנביא שהכשיל אותו. מבחינת מסורת כתיבת הפסוק, במקצת מכתבי היד מופיע רווח ופסק באמצע הפסוק, מיד לאחר המילים וַיְהִי הֵם יֹשְׁבִים אֶל־הַשֻּׁלְחָן [מנחת שי].
מילים אלו מלמדות כי השניים ישבו ואכלו יחד סעודה ידידותית [ביאור שטיינזלץ], ואז הופיע דְּבַר־ה' אֶל־הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ. הפרשנים מסכימים כי נביא זה הוא הנביא הזקן מבית אל שהחזיר אליו את איש האלוהים, והוא למעשה נביא שקר [רש"י]. יש המזהים את הנביא הזקן כיהונתן בן גרשום, ומסבירים כי הוא זכה לנבואה משום שכוונתו הייתה לשם שמים. הוא נהג להוכיח את העם על חוסר הממשות שבעבודה זרה, ולכן גם כונה "שבואל" משום ששב אל ה' בכל ליבו [חומת אנך].
הפרשנים מציעים מספר הסברים לשאלה מדוע הנבואה נגלתה דווקא לנביא השקר במקום לנביא האמת. גישה אחת מסבירה זאת כעונש ישיר: מכיוון שנביא האמת המרה את פי ה', נלקחה ממנו הנבואה והועברה לנביא השקר, כדי שזה יודיע לו על חטאו ועל העונש הצפוי לו [רד"ק]. גישה אחרת תולה זאת בסיבה ציבורית: לו הייתה הנבואה נמסרת לנביא האמת בלבד, איש לא היה יודע מדוע הוא נענש לאחר מכן כשנטרף על ידי האריה, והבריות היו סבורות בטעות כי הוא מת משום שהיה נביא שקר. לכן, ה' דיבר אל הנביא הזקן כדי שישמש כעד ויוכל לספר מאוחר יותר על אמיתות הדברים [מלבי"ם].
לצד הסברים אלו, חכמים לומדים מפסוק זה על כוחה העצום של סעודה משותפת. פעולת האכילה יחד מקרבת רחוקים, ויש בה כוח להשרות שכינה אפילו על נביאי הבעל [רש"י, רד"ק].