העברת שרביט המלוכה טומנת בחובה את הבחירה בין תיקון עוולות העבר לבין השלמה עמן. המלך אבים, למרות ייחוסו המפואר, בוחר להנציח את הכישלונות הרוחניים של קודמיו במקום לשאוב השראה ממייסד השושלת.
הפרשנים מסבירים כי המילים אֲשֶׁר עָשָׂה לְפָנָיו מעידות על כך שהמלך לא יזם או המציא חטאים חדשים בעצמו. חטאו המרכזי היה פסיביות והשלמה עם המציאות הקלוקלת שכבר הייתה קיימת בטרם עלה לשלטון. הוא לא נאבק בפולחן הבמות שהנהיג אביו – בין אם מדובר היה בעבודה זרה של ממש ובין אם בעבודת ה' שנעשתה שלא כדין – ולא שם על לבו לבטל אותן [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הפסוק מדגיש את הניגוד החריף בין אבים לבין דוד המלך. אבים היה נצר לבית דוד משני צדדיו – אביו רחבעם היה נכדו של דוד, ואמו הייתה נכדתו של אבשלום בן דוד. למרות זאת, הוא לא ירש מאומה מהאמונה ומישרות הלב של סבו הגדול, אלא אימץ רק את התכונות השליליות של הוריו: גאווה, סכלות ועבודה זרה [אברבנאל].
משום כך נאמר וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם, שכן חסרה לו אותה מסירות מוחלטת שאפיינה את דוד, מסירות שהייתה דרושה כדי לעקור את החטאים המושרשים [מלבי"ם]. הכישלון הרוחני צורם במיוחד לאור העובדה שרק בזכות זכותו של דוד, ה' העניק לשושלת המשכיות בירושלים. המשכיות זו נמשלת ל"ניר" – אדמה מעובדת המניבה פירות, סמל לקיום זרע המלוכה – אך למרות החסד האלוהי הזה, המלך בחר שלא ללכת בדרכי אבי השושלת [אברבנאל].