זכות קיומה של שושלת בית דוד נשענת על נאמנותו המוחלטת של דוד המלך לרצון ה', כאשר החריג היחיד מעיד על הכלל. המילים אֲשֶׁר עָשָׂה מלמדות כי תמיכתו של ה' במלכי יהודה באה בעבור ועל שום ישרותו של דוד. כוחם של מלכים אלו נבע מהיצמדותם לדרך ה', בעוד עזיבתה הייתה כרוכה בעונש [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].
ההסתייגות רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי משמשת עדות דווקא לצדקתו הכוללת של דוד. עצם העובדה שהכתוב מבודד חטא חמור אחד בלבד, מוכיחה כי בכל שאר דרכיו ופעולותיו לאורך כל ימי חייו, הוא נהג כראוי ולא סר מדרך הישר [רלב"ג].
מתוך ציון שמו של אוריה בלבד, מסיקים הפרשנים כי מעשהו של דוד עם בת שבע לא נחשב לו לעוון [אברבנאל, מצודת דוד]. ההסבר לכך הוא שבת שבע הייתה למעשה פנויה, משום שכל חייל שיצא למלחמות בית דוד היה כותב לאשתו גט כריתות על תנאי [מצודת דוד], ויש אף המוסיפים כי היא הייתה ראויה ומועדת לדוד מראש [אברבנאל].
אם כן, במה התבטא החטא כלפי אוריה? הדיוק במילים בִּדְבַר אוּרִיָּה, שמשמעותן בעניינו של אוריה ולא בהכרח באוריה עצמו, פותח פתח למספר הבנות [חומת אנך]. גישה אחת מסבירה כי דוד דן את אוריה כמורד במלכות משום שסירב לפקודתו לרדת לביתו. עם זאת, חטאו של דוד היה שלא העמיק לחקור את מניעיו של אוריה, שסירב ללכת לביתו מתוך יראת שמיים ועל בסיס הלכתי, כיוון שארון הברית שהה באותה עת בשדה הקרב. גישה אחרת רואה את מוקד החטא באופן שבו נהרג אוריה. אוריה נפל בחרב בני עמון, שעליה הייתה חקוקה עבודה זרה. בכך שדוד גרם למותו בדרך זו, הוא נתן בעקיפין כוח וחיזוק לעבודה הזרה של האויב [חומת אנך].