הפער בין מנהגי העם לבין עולמו הרוחני של המלך עומד במוקד תיאור תקופתו של אסא.
הפרשנים מסכימים כי הַבָּמוֹת המוזכרות כאן אינן מזבחות ששימשו לעבודה זרה, אלא במות יחיד שהוקדשו במיוחד לעבודת ה'. מנהג ההקרבה על במות אלו השתרש בעם בתקופה הארוכה שקדמה לבניית בית המקדש, החל מימי חורבן משכן שילה, תקופה שבה ההקרבה בבמות הייתה מותרת ומקובלת [רש"י, רלב"ג, אברבנאל]. הרלב"ג אף מדגיש כי הבמות ששימשו לעבודה זרה אכן הוסרו והושמדו לחלוטין, והבעיה נותרה אך ורק עם הבמות שהוקדשו לשמיים.
למרות הכוונה הטובה של העם, העובדה שהבמות לֹא סָרוּ נחשבת לחטא. הסיבה לכך היא שמרגע שנבנה בית המקדש בירושלים, נאסרה ההקרבה בכל מקום אחר. המשך השימוש בבמות, גם אם נעשה לשם ה', היווה עבירה על איסור מהתורה שדינה כרת [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל].
המילה רַק מתפרשת כאן במובן של "אבל" [ביאור שטיינזלץ]. כלומר, על אף שהעם המשיך להקריב בבמות בניגוד להלכה, לְבַב אָסָא הָיָה שָׁלֵם עִם ה'. אסא עצמו שמר על נאמנות מוחלטת וצדקת לבב כלפי ה' לאורך כל חייו [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. אברבנאל מוסיף ומבאר כי ספר מלכים בוחר להתמקד כאן ביושרו ובצדקתו האישית של המלך, וזאת בשונה מספר דברי הימים המאריך בתיאור ניצחונותיו הצבאיים, בנייניו והתשועות שעשה. מטרת הכתוב היא ללמדנו על מהותו הרוחנית של אסא, שנותר שלם באמונתו חרף המציאות המורכבת שבה עמו המשיך להחזיק במנהג הבמות הפסול.