עם עלייתו של אסא לכס המלוכה ביהודה, מתעוררת שאלה כרונולוגית מתוך חישוב שנות מלכותם של קודמיו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפתרון טמון בחישוב של "שנים מקוטעות", כלומר שנות מלוכה שאינן מלאות. רחבעם (מלך יהודה) וירבעם (מלך ישראל) החלו למלוך באותו הזמן, ורחבעם מלך שבע עשרה שנה. אבים, בנו של רחבעם, החל למלוך בשנת שמונה עשרה לירבעם, ונאמר עליו שמלך שלוש שנים. אילו היה מדובר בשנים מלאות, אסא היה אמור לעלות לשלטון רק בשנת עשרים ואחת לירבעם. אולם, שלוש שנותיו של אבים לא היו שלמות, אלא כללו את שנת שמונה עשרה, שנת תשע עשרה, וקצה של שנת עשרים לירבעם. מכאן עולה כי וּבִשְׁנַת עֶשְׂרִים היא שנה הנחשבת לשני המלכים יחד – בשנה זו הסתיימה מלכות אבים והחלה מלכות אסא.
ציון תחילת מלכותו של אסא מהווה פתח לתקופה ארוכה ויציבה בממלכת יהודה. אסא מלך ארבעים ואחת שנה, ואריכות ימים זו על כס המלוכה ניתנה לו בזכות חסידותו והליכתו בדרכי דוד, בבחינת קיום הכלל כי יראת ה' מוסיפה ימים. זאת בניגוד מוחלט למלכי ישראל הרשעים, כדוגמת ירבעם וצאצאיו, ששנותיהם קוצרו בעוונם [אברבנאל].
צדקותו של אסא בולטת במיוחד על רקע סביבתו המשפחתית; אף שגדל תחת השפעתה של מעכה, שהייתה למעשה סבתו (אמו של אביו) אך הכתוב קורא לה "אמו" משום שגידלה אותו, הוא לא נמשך אחר חטאיה כפי שעשו אביו וסבו. להפך, הוא פעל באומץ לבער את העבודה הזרה שהנהיגה, הסיר אותה ממעמדה הגבוה ושרף את הפסל שעשתה בנחל קדרון כדי למנוע מכל אדם ליהנות ממנו [אברבנאל].