תארו לעצמכם שיום אחד מלך גדול קורא לכם ומציע לכם להצטרף למשפחת המלוכה ולגור בארמון. האם הייתם קופצים משמחה, או אולי קצת מתביישים ומרגישים שאתם פשוטים מדי בשביל כבוד כזה? זה בדיוק מה שקורה לדוד. שאול המלך מציע לו להתחתן עם הבת שלו, אבל דוד לא מתגאה ולא לוקח את זה כמובן מאליו. למרות שהוא לא עני וכבר מגיע לו עושר רב על הניצחון על גוליית, הוא עונה למלך בענווה עמוקה.
הוא אומר לשאול מִי אָנֹכִי, כלומר, מי אני בכלל? אני בסך הכל אדם פשוט. הוא ממשיך ושואל וּמִי חַיַּי, כלומר, מה הערך של החיים שלי? הרי הייתי רק רועה צאן, אז איך יכול להיות שחיים של אדם פשוט כמוני נחשבים ליקרים כל כך? דוד מדבר בענווה גם על המשפחה שלו ואומר מִשְׁפַּחַת אָבִי בְּיִשְׂרָאֵל, כאילו הוא שואל: ומי זאת בכלל המשפחה שלי? גם היא משפחה רגילה וקטנה. בסוף הוא מסכם בביטוי כִּי אֶהְיֶה, שפירושו: איך ייתכן שאהיה מספיק טוב וראוי לזכות בכבוד הגדול הזה, ולהיות החתן של המלך?